קולות בוקר חקלאי עודדו את יואב להסיט את הווילון ולהציץ מבעד החלון אל קיבוץ שיבולים. בן בכור היה לשלומית ולאליהו ירדני ואח לאסנת וליעל. קבוצת בני גילו מנתה שמונה זאטוטים ילידי תש"ח. דור התקומה נקראו בפי המייסדים. אסנת נולדה שנתיים ושבועיים אחריו. יעל צעירה ממנו בשלוש עשרה שנים. אמא הייתה מורה והשקיעה את כל מרצה בעבודת ההוראה ובחינוך הנוער לערכי הסוציאליזם ובטחה שכך קורה גם בחינוך ילדיה. לא פעם נשארה יעלי לבד כשהורי שאר הילדים אספו אותם מהגן או השכיבו אותם לישון. בלית ברירה רכשה יעל עצמאות שלא לגילה וגם נאלצה להסכים לגזירת שערה הארוך כי למטפלת היה קשה לסרק את תלתלי הזהב שלה. דווקא במקרה זה הבחינה הזאטוטה בת החמש בפרצוף הזועף של אמה ואי הנחת שהפגינה, וזהו. מלה לא יצאה מפי שלומית. היה משהו באופייה הבדלני והעצמאי של יעל שהזכיר ליואב את ילדותו שלו. גם שבגרה נשארה ביעל הבדלנות שסיגלה לעצמה מראשית ובעל כורכה והייתה לעיקר באופייה
הנוקשות של אימא בעניין הלכידות המשפחתית עברה בתורשה לאסנת שהכבידה והייתה בלתי נסבלת, הרהר יואב.
"חברים הולכים ובאים, משפחה תמיד נשארת", משפט שאמרה אמא כמעט בכל מפגש ולאזנו של כל אחד. ביום מותה עוד לחשה ליואב בצלילות גמורה ובלחש שצרב את אזנו. "משפחה תמיד נשארת יואבי, פעם נשענים ופעם מגישים כתף".
יואב לחש בינו לבינו בקול שכמעט ולא נשמע "ממממ…פעם נשענים ופעם מגישים כתף"
ואסנת הוסיפה:
"זה נטמע בנו ועשה אותנו למי שאנחנו"
כשבגר הבין יואב את פשר היחס לו זכתה משפחתו, משפחת ירדני ועד כמה לו, ליואב היה חלק בדבר לכידות זו. ככלל העדיפו החברים להשקיע בלכידות חברתית שהובילה לא פעם לוויכוחים קולניים וליצירת מחנות. כך קרה שזוגות התפצלו. מחנאות אידיאולוגית גררה את הילדים פעם לחדר של אבא ופעם לזה של אמא. האחת צידדה בבן גוריון והשני בשמש העמים, בסטאלין. לא כך הייתה משפחת ירדני שכולה הייתה "בן גוריונית". גם אם השתייך אליהו לתנועת "דרור", וויתר, כי העריך וכבד את משפחת כורם השורשית וגם כי הכיר היטב את נוקשותה של זוגתו. כך התגבשה הלכידות במשפחת ירדני על בסיס פשרה וקבלת השונות מחד וחלוקת תפקידים מאידך. אליהו התמקד בילדים ובשלומית. עיני שלומית לעומת זאת היו נשואות לכלל, לעבודה, לחברה ולתנועה.
אסנת חנתה סמוך למחלקה הניאורולוגית ובאחת והם ניצבים לנוכח מיטתו של תום.
