המצור על ירושלים הכביד על תושביה ובעיקר על הזקנים, הפעוטות והחולים.
נשים בהריון היו בסכנה לאבד את עוללן. כך קרה שרחל עמדי כרעה ללדת חודש וחצי לפני זמנה. הזוג עמדי גרו ברחוב רבנו גרשום מס' 24 בשכונת הבוכרים, זוג ציער ולהם חמישה בנים.
דוד יהודה בן השמונה והאחרון בצלאל חיים בן עשרה חודשים, סמוך עדיין לשדי אימו.
כל בוקר לפני זריחת החמה היה שמואל ממהר לצומת רחוב ישראל אהרון ועומד בתור לחלוקת מים. עולה ארבע קומות,
מניח את שני גלוני המים. בצהרים שם פעמיו לרחוב יחזקאל, שם ניתנה ההקצבה למזון. שמן, ביצים ולפעמים עוף פעם בשבוע ובמשורה.
בחורף אספה רחל מי גשם בקערת הכביסה. הזאטוטים יצאו לשדה בסוף רחוב שלמה מוסייוף ללקט עלי חוביזה וגבעולי חמציץ לקציצות.
יומיים לפני פורים ילדה רחל בת. תינוקת זעירה וכחושה, נטולת שיער וציפורנים.
"הכל יגיע בזמנו" אמרה כוכבה המיילדת ועטפה את העוללה המייבבת בשמיכת הפוך של בצלאל. רחל הצמידה את הגוף הזעיר לחיקה והגישה לפיה הבוכה פיטמה ריקה.
כוכבה הבינה שחייה של התינוקת תלויים בחלב שאמה יבשה ממנו. אספה את "כדור הפוך",הכניסה תחת מעיל הגשם שזרקה עליה ורצה בגשם זלעפות לביתה של נעמי אותה יידעה בט"ו בשבט.
"הבאתי איתי את בתה של רחל, התינוקת זקוקה לחלב ומיד!"
ללא עוררין נענתה נעמי והייתה המניקה לתינוקת הזעירה.
חצי שנה שהתה העוללה בין שדיה של נעמי עד שרחל התחזקה וגופה חזר ליצור חלב גם לבתה. לתינוקת קראה "נעמי" על שם המינקת המצילה.
מאז ועד יומה האחרון הייתה רחל חברתה הטובה של נעמי וילדיהן היו כאחים לילדי עמדי.
לימים נשא דוד יהודה לאישה את רנה בתה השלישית של נעמי ורק טבעי היה שעמרם סולימני בנה של נעמי ימתין לנעמי עמדי.
שבע שנים אחרי נפטרה רחל מסיבוך אפנדיציט, שמואל נותר לבדו לטפל בחמשת בניו ובנעמי הקטנה.
שכונת הבוכרים של אותם הימים הייתה כולה "ברחוב"
הבנים למדו בתלמוד תורה אצל יחיה זוהרי, הגברים נפגשו בבתי הכנסת. נשים עם סלי הקניות וכבסים על החבלים המשוכים בין גזוזטרות.
כך גדלו גם ילדיו של שמואל.
