עוגן ר. לעווי, מחבר הספר "אחרון יהודי השטעטל" צולל אל הזיכרון היהודי במזרח אירופה בלי לעשות הנחות ובלי רומנטיזציה של העיירות הציוריות שנכחדו בשואה. המסר שלו רלוונטי יותר מתמיד: בכוחה של הרוח האנושית לקום מחדש גם מתוך ההרס הגדול ביותר, השאלה היא מה הוא המחיר שעל היחיד לשלם בעבור התקומה הזאת.
מאת: זהר נוי צילום: קרישטוף שורק
למרות שנכתבו ספרים על השואה ספק אם נכתב ספר כמו "אחרון יהודי השטעטל" שכתב עוגן ר. לעווי בו יש לראשונה מבט על החיים בעיירות היהודיות של מזרח אירופה בה חיו פעם רוב יהודי שנכחד. בכל זאת נשארו בה אחרוני שרידי היהודים תחת שלטון קומוניסטי מדכא שנושאים עדיין בזיכרונם את העולם של פעם אותו העבירו לדורות הבאים.
הספר "אחרון יהודי השטעטל" (הוצאת סטימצקי) מתחיל בתיאור העיירה דונה סרדהי – השטעטל היהודי מלפני מלחמת העולם השנייה. באמצעות סיפורי המשפחות לעווי וקאופר בונה עוגן תמונה רחבה של חיי היהודים לפני השואה, בזמן השואה עצמה והשנים אחריה – למשל מנחם לעווי בונה מצבות שעבד שעות ארוכות בחריטת שמות המתים על אבן מצבה. גם אידא אימו של המחבר הופכת לדמות מרכזית ומורכבת מאוד – היא גדלה בעוני מחפיר, נאלצה להפסיק את לימודיה בגיל צעיר מאד ולעבוד כמשרתת כדי לעזור לפרנס את משפחתה, אך מעולם לא באמת ויתרה על החלום להיות משכילה.
הספר בו זיכרונות משפחתיים הוא הרבה מעבר לסיפור משפחתי – זהו רומן רחב ידיים, עמוק וכואב שמראה את החיים היהודיים בעיירה ללא רומנטיקה וללא נוסטלגיה, להיפך יש בו תיאור של נוקשות דתית, עוני, מאבקי כוח פנימיים ומאבק מתמיד על הישרדות. דווקא הכנות והצגת המורכבות של חיי העיירה עושה את הספר למרתק, אנושי ואפילו אכזרי לעיתים.
עוגן מתאר בספרו את המחנות ואת צעדות המוות והסיפור הופך קשה לעיכול. הוא מתאר בשפתה של האם רעב קיצוני, קור, השפלות ואובדן מוחלט של אנושיות. באחד הקטעים הוא מספר את סיפור האחים גשי ואלפרד שהצליחו לשרוד את צעדות המוות ואת מחנה מאוטהאוזן בזכות כמה כיכרות לחם ושומן חזיר שגנבו.
סיפורו של עוגן עצמו מתחיל אחרי המלחמה. הניצולים חזרו הביתה וגילו שאין באמת לאן לחזור. הבתים היו תפוסים, המשפחות לא היו והקהילה היהודית נמחקה כמעט לחלוטין. מי ששרדו נאלצו לבנות את עצמם מחדש בעולם מנוכר. היהודים ניסו להקים משפחות חדשות במקום אלה שנכחדו – חלקם ניסו להיאחז בדת, אחרים איבדו כל אמונה והיו כאלה שהאמונה שלהם דווקא התחזקה. רבים ניסו לברוח לעולם חדש – לישראל, לאמריקה כדי להתחיל מחדש עם זהות חדשה.
ספרו של עוגן עוסק בטראומה שעוברת מדור לדור. עוגן הוא דור שני לשני הורים יוצאי מחנות ריכוז שגדל בתוך זיכרונות השואה. השתיקות, הפחדים הקיומיים, ההתפרצויות והבדידות הפכו לחלק בלתי נפרד מילדותו. הוא מתאר בספר ילדות מוקדמת של ניכור תמידי – כאילו נשאר קשור לעולם המתים של הוריו ומשפחתו.
עוגן עלה ארצה שנה לאחר מלחמת ששת הימים, למד לימודים אקדמאים ועבד ככלכלן באגף התקציבים של משרד האוצר. בתור רפרנט של כמה משרדים סוציאליים והמוסד לביטוח לאומי יזם כמה רפורמות בנושאי סיוע לקליטת עולים, בתחומי שוק העבודה והשתתף גם בתהליך חקיקה סוציאלית של חוקי הביטוח הלאומי. עבד כיועץ כלכלי למשרדי ממשלה ולחברות עסקיות. עם התמוטטות השלטון הקומוניסטי התחיל לקדם פרויקטי נדל"ן למשקיעים ישראלים בפראג, בתחילה כיוזם ומנהל עסקי ויותר מאוחר כיזם וכמשקיע עצמאי בנדל"ן. הוא יזם פעילויות לחברות ולמשקיעים פרטיים בפראג.
מה יש בספר?
"אני מתאר בספרי את העיירה לפני השואה, בתקופת השואה ואת חיי מעט היהודים ששרדו את השואה בעיירה במדינה בה שלט שלטון קומוניסטי". עוגן מתאר בספרו את נקודת המבט של ילד דור שני לשואה שגדל בעולם הקומוניסטי–טוטליטרי ששנא את היהודים ואת הדת בכלל עד עלייתו ארצה. עוגן לא רק מתעד בספרו את כרונולוגית קורות יהדות מזרח אירופה, אלא גם את דרך בה האנשים הפשוטים שמנסים לשרוד בעולם שמתפרק שוב ושוב, הוא מראה את חיי היום–יום של היהודים ושל הגויים ואיך עולמותיהם נשזרים זה בזה. הספר מסתיים בחוויות הראשונות של היקלטות בארץ.
נושא אחר איתו מתמודד עוגן בספר הוא האמונה באלוהים אחרי השואה. אין לו תשובות ברורות בנושא. אחד מגיבורי הספר שאיבד את אשתו ואת שני ילדיו הקטנים התרחק מהיהדות ואף נישא לגויה שהתגיירה למענו, לבסוף הוא חזר להיות אדם דתי ואדוק. דווקא אשתו, כך מתאר עוגן, המשיכה לשמור על מטבח כשר גם עשרות שנים אחרי המלחמה ובשיא השלטון הקומוניסטי כשרבים מיהודי העיירה כבר ויתרו על המסורת. הוא כותב: "יהודים רבים מרדו באלוהים בעקבות השואה… לרוב מתוך אמונה בו ולא מתוך התכחשות לו. רק מי שמאמין באלוהים יכול להתריס נגדו".
את ילדותו מתאר עוגן כעולם של בדידות ובושה ומכנה את עצמו כ"ילד אשפתות" שגדל בבית מוזנח ומסריח – הבגדים שלא הוחלפו, דלי הפח ששימש כשירותים בלילה והתחושה שהוא ילד בלתי נראה בכיתה – כל אלה מציירים דיוקן כואב של ילד בודד שגם ההורים לא משמשים לו נחמה בגלל שהם עדיין חיים בעולם שכבר לא קיים.
למרות כל הכאב סיפוריו של עוגן מלאים געגוע לעיירה שאיננה, למשפחה שנעלמה וגם לישראל – ארץ שמעולם לא ביקר בה, אך חולם עליה מאז ילדותו. הוא כותב: "אליז אחותי ואני התגעגענו לארץ בלי להכיר אותה", בהמשך הוא כותב: "הפכנו את הספה הישנה בבית לאונייה, הפלגנו בה לארץ ישראל ואני דיברתי עברית בדמיוני".
דרך סיפורים קטנים על כינור, על סיר ברכבת, על כומר שמעניק סוכרייה, על נכה שמצלצל בפעמוני הכנסייה, על צועני מתקן כינורות או על אם שמזייפת את תעודת הזהות שלה מצליח עוגן לספר לא רק את סיפור השואה, אלא גם את הסיפורים על החיים אחריה.
ספר לי קצת על הגיבורים בספר
"הגיבור הראשי הוא המספר שזה אני. דמויות דומיננטיות אחרות הם ההורים אידא ואלפרד – שניהם אנשים לא פשוטים וכל אחד בדרך שלו. אידא באה מכפר שנמצא בערך 20 קילומטר מהעיירה בה נולדתי. ממשפחה יהודית מרובת ילדים ענייה מאוד".
נראה שיש הרבה מאוד עניין סביב הקשר שלך עם ההורים.
"כן. כל ילד חי את חיי ההורים שלו לטוב ולרע. אירועים של הילדות מעצבים אותנו להיות מה שאנחנו – את הפסיכולוגיה שלנו ברובד הכי עמוק שלו. חלק מהאנשים מקבלים את מרות ההורים וחלק מורדים בסמכות ההורית, אבל תמיד נשאר הגרעין של מה שחווינו בילדותינו המוקדמת. אני עזבתי את ההורים בגיל מוקדם יחסית, אבל לא מספיק מוקדם. לא משנה מה אעשה בחיי הפצע בנפשי שנוצר בילדותי לא ירפא לעולם".
מה היית רוצה שיקרה עם הספר שכתבת. מי קהל היעד אליו אתה מכוון?
"אם לפנטז, הייתי רוצה שהספר הזה ייקרא בסדנה אינטנסיבית של שבוע לפחות בה ישתתפו כל מנהיגי העולם שקובעים גורלות של יחידים לחיים ולמוות כי אני מציג בספר הזה את התוצאות על פני דורות של החלטות הרות אסון כמו מלחמות, דיכוי הפרט או רצח עם. הנזק הנפשי הוא לא רק בדור הקורבנות, אלא גם בדורות הבאים. המוטו העיקרי של הספר הוא: אין תמורה לסבל. יש בספר פרק בשם 'קורבן של קורבנות' וזה המסר המרכזי של הספר".
אילו מסרים נוספים אתה רוצה להעביר באמצעות הספר?
"באמצעות גיבורי הספר אני מנסה להציג תמונה על עולמם הרגשי של יהודים גלותיים בעירה יהודית פוסט שואה תחת שלטון קומוניסטי וגם לנסות להבין מה פירוש להיות יהודי גם בלי קשר לדת ולדתיות. דבר נוסף שהייתי רוצה להסביר הוא חשיבותה של המדינה היהודית ליהודים הגלותיים גם אם לא ביקרו בה מעולם – לא חשיבות למען ביטחונם האישי הפיזי, אלא חשיבות פסיכולוגית–נפשית".
אני חושב שבספר "אחרון יהודי השטעטל" אני מתאר די במהימנות את תמונת הקיום היהודי של השורדים אחרי השואה ושל צאצאיהם ואת עולמם הנפשי. בדברי הפתיחה של הספר אני כותב: 'זאת מצבת זיכרון לאותה קהילה ולאותם אנשים שהיו שם וכבר אינם. אני מקווה שהספר ימצא מקום בארכיון ובספריות יהודיים, אבל גם הלא יהודיים בארץ ובמקומות אחרים בעולם היכן שיש יהודים ומי יודע אולי מישהו אפילו יקרא את הספר, יתרגש ממנו ויחפש אותי כדי לספר לי מה ריגש אותו בקריאת הספר. זה היה יכול לשמח אותי מאד".
סיימתי את השיחה עם עוגן עם כמה שאלות שהתשובות להן נשארו פתוחות ואולי יש רמז עליהן בספר
האם לא חבל שנעלם העולם היהודי במזרח אירופה? האם אלה שחיים בארץ וגדלו בה מבינים את עומק השבר שעברו דור השואה והדור שאחריו? האם מודעים תושבי הארץ היהודים למחיר שהיה על הדורות הקודמים שנולדו בגולה לשלם כדי להקים את המדינה? ולבסוף: עד כמה האירועים והטרגדיות האישיות שהתרחשו במאה העשרים מנווטים את מי שאנחנו ואת הנרטיב הציוני של המאה העשרים ואחד?
הספר "אחרון יהודי השטעטל" זמין ברשת חנויות סטימצקי ובאתר הספרים עברית
