מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה 050-5587684
כשתינוק נולד הוא תלוי בנו 24 שעות ביממה בכל ימות השבוע.
ככל שגדל ההתפתחות הבריאה אמורה להביא אותו למצב שבו הוא יכול לעמוד בזכות עצמו ובכוחות עצמו מול העולם הסובב אותו.
ניתן לומר שבתהליך של סוציאליזציה הילדים מפנימים את כל מערכת-הערכים הקיימים סביבם. הם מפנימים גם את הדרך בה הוריהם מפרשים את המציאות.
אין הכוונה למציאות אובייקטיבית, כיוון שכל אחד רואה את המציאות מזווית אחרת. מה שילד מפנים הוא למעשה הזווית הספציפית של ההורים.
תוך כדי גדילה – ובמיוחד אחרי גיל ההתבגרות – ילד מגבש לעצמו באופן הדרגתי זווית ראיה משלו. רק אז אפשר לדבר על בחירה אישית ועצמאות מבחינת לקיחת החלטות.
החוק אכן מכיר באחריות החוקית של נער על מעשיו מגיל 13. גם מבחינה דתית גיל 13 מצוין כגיל בו חלה על נער אחריות על מעשיו.
זווית הראייה שמגבש נער לגבי החיים מביאה בחשבון את זווית הראייה של הוריו, אבל גם את אופן ההסתכלות שלו על הוריו ועל המציאות. זו מושפעת ממערכת-היחסים שיש ביניהם. ועדיין, חלה עליו אחריות לגבי פעולה שבה נוקט סביב הפער בין הראייה שלו והראייה של ההורים את המציאות כולל ההסתכלות ההדדית ביניהם.
מקובל לומר שהחיים של בן אדם הם כמו ספר. כל אדם נולד אל תוך סיפור חיים/נסיבות חיים בהם הוא לא בחר. מבחינה זאת, הפרקים הראשונים בספר לא נכתבו על-ידי הילד אך מרגע שמגיע לבגרות, ביכולתו לכתוב את תוכן הפרקים בהתאם לבחירתו. כלומר, הספר כולל קודם כול פרקים שלא נבחרו ואח"כ כל אדם יכול להמשיך את סיפור חייו בהתאם למודעות ולרצון שלו, תוך כדי מתן מענה לצרכיו.
מבחינה זו, בהגיעו לגיל ההתבגרות האחריות על אושרו, שמו והתדמית שלו בעיני אחרים, תלויים בו. הוריו לעומת זאת, נשארים כעוגן ואליהם יכול לפנות בעת צורך.
משמעות הדבר שכדי שילד אכן יגיע לשלב בו מסוגל לבחור, חלה על ההורים חובה לדעת שעם הזמן וכנגזרת מההתפתחות האישית, יגיע רגע שבו הילד יכול לבחור מסלול חיים שלא תואם את הציפיות שלהם. עם זאת, יש להם תפקיד מכריע בגיבוש הראייה הבוגרת והעצמאית של הילד.
באותה מידה אפשר לומר שילד לא יכול להטיל את כל האשמה על מצבו על כתפיו של הוריו.
לא נכון לחנך ילד לעצמאות רק מגיל ההתבגרות. ילד תלוי בלגיטימציה שמקבל מהוריו כדי לגבש ולבטא עמדה עצמאית זו.
מבחינה זו יש לחנך לקראת אחריות אישית מגיל צעיר ביותר. אתן דוגמא: זכור לי יום ובתי הייתה בת שנתיים וחצי. בבוקר, כשהיינו ברחוב בסמוך לגן הילדים, פגשה בחברתה הטובה. זו ביקשה ממנה לרוץ לקראת הגן.
ואכן, שתיהן רצו לקראת הגן. בדרך בתי נפלה ונחבלה. היא קמה בוכייה תוך כדי שמאשימה את חברתה בנפילה שלה… אמרתי לה, בעודה בוכה, נכון אכן קרן הציעה לך לרוץ אבל את קיבלת את ההצעה שלה. יכולת לבחור לא לרוץ אתה.
אומנם בתי הייתה צעירה מאוד אך היה לי חשוב לציין שעליה לבחור באופן עצמאי ושהיא יכולה לסרב, גם למישהו אהוב עליה.
המסקנה היא שחינוך לעצמאות חייב וצריך להתחיל מגיל צעיר מאוד והחינוך לקראת עצמאות היא מטלה שחלה על ההורים. אם יצליחו בחינוך, הרי שעם הזמן יהיו מצבים שהילד יוכל לגבש דעות ומעשים שאינם תואמים את ציפיות הוריו ועל ההורים להתכונן לכך.
משמעות הדבר שהצליחו ללמד אותו ולאפשר לו עצמאות. במקביל, יהיה עליהם להעמיד את הילד מול האחריות מול ההשלכות שיש לבחירתו.
אני זוכרת שיחה בה נער בגיל 15 ציין בפניי שהוריו מאוד לא פיירים אתו כי הם כועסים עליו סביב מעשה שלו. שאלתי אותו על מה הם כועסים והוא אכן סיפר לי.
שאלתי אותו מדוע עשה את מה שעשה? הוא הסביר לי שהוא מושפע מאוד מחברים.
שאלתי אותו אם הוא יודע איזה סוג של מעשים היו מעוררים את הכעס של ההורים? והוא אכן סיפר לי.
אמרתי לו שלמעשה הוא בחר לעשות דבר מה שירגיז את ההורים, לכן אינו יכול להתלונן עליהם. ובאותה מידה, לא יוכל להטיל את האשמה על חבריו. הוא בחר במעשה ועליו לקחת אחריות על בחירתו.
הנער היה מאוכזב, הוא ציפה שאעזור להוריו לקבל את מה שעשה. הסברתי לו שגם אם אני מבינה את המצוקה שלו מול הכעס של ההורים, אינני יכולה לצדד בהאשמה של חבריו על מה שבחר לעשות. ובאותה מידה, אינני יכולה להצדיק את מעשיו בפני ההורים.
משמעות הדבר, שגם בתוך טיפול פסיכולוגי על המטפל ללמד מה זו אחריות אישית. ואין זה נכון לצדד או להבין את עמדת המטופל באופן מוחלט.
אחת מהמסקנות של כל הנאמר היא שגם ההורה וגם הפסיכולוג חייבים לעודד עצמאות. הן על-ידי מתן אפשרות לילד לבטא את רגשותיו ודעותיו, אך גם על-ידי דרישה לקבלת אחריות על בחירתו מגיל צעיר מאוד.
אין לי ספק שילד אשר לא חונך בכיוון זה, לא יגיע לעצמאות ולא יראה את מצבי-החיים בהם ניתנה לו אפשרות לבחור בשונה ממה שמצופה ממנו.
אומנם החוק יעמיד אותו מול אחריותו, אך יהיה לו קשה לעמוד במצב, הוא לא יבין את ההשלכות למעשיו ולא יבין מדוע נדרש לתת דין וחשבון על מה שבחר לעשות.
על ההורה לזכור שההכנה הטובה ביותר לחיים הם החיים עצמם.
בחיים אנחנו נדרשים לקחת אחריות על הבחירה שלנו. מבחינה זו, ככל שהורה מעמיד את הילד מול ההשלכות של מעשיו, הוא מכין אותו יותר לחיים.
ככל שיגן על הילד מפני ההשלכות של מעשיו, כך ימנע מהילד עצמאות.
