בין אובדן לבדידות ובין געגוע לבית בחיפוש אחר אושר: בספר "אושר גדול עם שני סוכרזית" הופכת סוזי רוסק–אושרוב את סיפור חייה:מפולין בתקופת השואה ועד הקיבוץ בעוטף בשבעה באוקטובר, למסע ספרותי חשוף, אירוני, מלא תשוקה לחיים בכל גיל וממש לא סכריני
מאת: זהר נוי צילום: שקד פינטו
יש ספרים שנכתבים מרצון לספר סיפור ויש ספרים שנכתבים מצורך עמוק לעשות סדר בחיים. "אושר גדול עם שני סוכרזית" שכתבה סוזי רוסק–אושרוב שייך לסוג השני. זהו קובץ של 32 סיפורים בו נעה סוזי בין סיפורת, זיכרונות אישיים וכתיבה אוטוביוגרפית לבין התבוננות מפוכחת, אירונית ולעיתים כואבת בחיים עצמם.היא מהלכת באמנות עדינה על קו התפר הדק שמתוח בין מציאות לדמיון, מזפזפת במיומנות בין הומור סרקסטי לשפה עשירה, מטלטלת בעוצמה בין אהבות סוערות בציון החמה לאכזבות קטלניות באירופה הקרה וקושרת בהיפוך קרביים בין השואה מהבית של אימא לשואה הפרטית שהגיעה בשבת ההיא באוקטובר אל סף הבית שלה ושל מיליון חתוליה בקיבוץ בעוטף.
כל הסיפורים בספר כתובים בקולה הייחודי של סוזי יוצרת רב–תחומית, משוררת, ציירת, היסטוריונית, עיתונאית, עורכת לשון, חוקרת, מורה, ומה לא, אך לפעמים הקול הוא קולה של אישה נשואה שמתאהבת באקרובט שחמק מקרקס נודד, לפעמים הקול הוא קולו של חוקר שנאלץ לנהל משא ומתן עם לביאה שהגיעה במפתיע לביתו, לפעמים של צעירה יהודייה שפוגשת בסבו הנאצי הדמנטי של אהוב ליבה ולפעמים של מאהב צעיר הכבול בתוך סיפור אהבה בלתי אפשרי עם אישה מבוגרת שיכולה להיות אימא שלו. בעזרת הקולות השונים שנשזרים זה בזה סוזי אורגת את כל הסיפורים הפרועים למהדרין שכתבה לאורך אי–אילו שנים לסיפור שלם אחד ומיוחד, שהדבר היחיד שאי–אפשר להגיד עליו הוא שטעמו כטעם ממתיק מלאכותי בכוס מפלסטיק.
עד שיצא ספרה הזה לאור הספיקה סוזי לפרסם שישה ספרי שירה ולהציג שלוש–עשרה תערוכות יחיד, בין השנים 1990-1972. לצד עבודתה העיתונאית בעבר, היא הקדישה תקופה למחקר אקדמי בתחום חקר השואה וההיסטוריה הגרמנית בנוסף לתארים הצנועים שרכשה בתחומי תיאטרון, מוסיקה, אומנות, פסיכולוגיה וספרות. בעשור האחרון היא מתגוררת בקיבוץ מפלסים בנגב הצפוני, פחות מקילומטר וחצי מגבול רצועת עזה.
ספרה החדש "אושר גדול עם שני סוכרזית"(הוצאת לילך רון) הוא ספר מרגש ונוגע ללב בעל מנעד רחב, שעוסק באהבה ואובדן, משפחה ובדידות, זוגיות, התבגרות והזדקנות, הגירה וגעגועים לבית בין זיכרון השואה לשבעה באוקטובר, קרקס נודד, בית–ספר לכשפים, חיים בקיבוץ בעוטף, ומעל הכול הרצון האנושי להמשיך לחפש קרבה, משמעות ואושר בכל גיל ומכל זווית.
אף שמדובר בקובץ סיפורים ולא ברומן בעל עלילה אחת, נוצרת במהלך הקריאה תחושה של מסע חיים – דמויות, זיכרונות ונושאים חוזרים שמתחברים אלה לאלה. הילדות נמצאת לצד הזקנה, השואה לצד חיי היום–יום, אהבות גדולות לצד מפגשים רומנטיים מאוחרים והמוות לצד ההומור. דווקא החיבור בין הקצוות מעניק לספר את אופיו המיוחד.
הביוגרפיה של סוזי מספקת מפתח להבנת כתיבתה. היא עלתה כפעוטה מפולין שהתנכרה לה ולהוריה ולא ליקקה דבש וחלב גם כנקלטת בארץ חמדת אבות וקרבות. היא נישאה בגיל 18, ילדה בת, נפרדה וחזרה ושוב נפרדה. "בפעם הראשונה התגרשתי כשהילדה שלי הייתה בת שמונה חודשים", היא משתפת. "אחרי שלוש שנים חזרנו, כי היה לי קשה– לא היה לי מקור הכנסה, לא ידעתי מה יהיה איתי. עזבתי את הבית ב-1995, אז עברתי להוד השרון כדי לגור עם האהבה הגדולה של חיי. הוא היה בחור צעיר, אבל בשל מאוד בנפשו, בעל המון ידע. בספר יש לי סיפור שעוסק בו 'האקרובט'".במרכז הסיפור אישה שנדמה שיש לה כל מה שצריך כדי להיות מאושרת אבל מתחת לפני השטח מסתתרת בדידות. הסיפור עוסק לא רק באהבה או בפנטזיה, אלא גם בכמיהה של אדם לפרוץ מתוך השגרה ולהרגיש מחדש.
סיפור נוסף הוא "אוטילי איננו", שמתחיל מאירוע קטן לכאורה, היעלמותו של החתול האהוב של המספרת. החיפוש אחריו הופך לעיסוק רגשי עמוק. דרכו נפתחת דלת לזיכרונות ולפחדים ישנים, וסוזי הופכת את הסיפור לעיסוק רחב יותר בשאלה מה קורה לנו כשמשהו או מישהו שהיה חלק מחיינו פשוט נעלם.
חייה הסוערים של סוזי נעו בחיפוש מתמיד אחר אהבה, אושר והרפתקאות. היא למדה בבצלאל, הצטרפה לקבוצת קרקס, עברה קורס קוסמות, עבדה לאורך שנים ארוכות בעיתונות, כתבה טור בשם "הפולנייה", ערכה והגיהה, חיה גם בחו"ל כשהיא ממשיכה לשאת איתה תחושה של בית שאינו מובן מאליו,וכשנעשתה סבתא הצטרפה לבתה ונכדיה בקיבוץ. אבל אולי השכבה העמוקה ביותר בספרה קשורה לאמה ניצולת השואה ולמטען שהשואה הותירה במשפחתה.
אהבה ופרידה הן ציר מרכזי נוסף. בסיפור "כריתה" מתואר קשר זוגי שנמשך כעשר שנים בין המספרת לגבר צעיר ממנה בהרבה. את הפרידה היא מתארת כפעולה גופנית של כריתה ומחברת אותה לניתוח לב שעברה ולמשאלה להסיר מליבה את "רקמת האהבה", כדי שלא תכאיב עוד.
בחלקו המאוחר של הספר מופיעים סיפורים בעלי שמות משעשעים כמו "קירח עם מחלות רקע למטרות רציניות", "אימה אמיתית ושמה בליינדייט" ו"איפה היא, ההצעה המגונה ההיא". אלה מבטאים את הצורך בקרבה זוגית גם בגיל מבוגר, בלי לייפות את המציאות. המטענים שכל אחד מביא איתו לקשר בגיל הזה יותר כבדים, אבל הצורך לאהוב ולהיות נאהב לא נעלם.
מה גרם לך לכתוב את הספר הזה ולהוציא אותו לאור?
"הסיפורים והרשימות הם חלק מהחיים שלי. אלה היו חיים סוערים ומעניינים. חייתי בהמון מקומות ובהרבה מצבים: הייתי בקרקס נודד, וממנו לקחתי את הסיפורים 'האקרובט' ו'הלביאה'; למדתי בבית–ספר לכשפים, שהאציל לי גלימת קסמים, מטאטא מכשפות על בטריות, סדרת ציורי פיות ואת הסיפור 'קאזוס אפריליס'. כל מקום שהייתי בו נתן לי סיפור, ובסוף הסיפורים האלה ביקשו לצאת לאור".
את עולם הספר שסוזי יוצרת במילים מלווים ומרחיבים כמה מציוריה. החיבור בין טקסט לציור מקבל משמעות מיוחדת כשהיא מספרת על השבעה באוקטובר "שלה". האירוע הלאומי חדר לתוך חייה האישיים באופן בלתי נמנע כתושבת הקיבוץ שבעוטף. היא מתארת את עצמה סגורה בתוך הממ"ד בביתה כשמחוץ לבית נשמעו יריות, ריצות, צעקות וחדשות קשות שהלכו והצטברו.
"ראיינו אותי ל'עדות 7/10' כמו ששפילברג ראיין את אימא על השואה, אבל אני הייתי במצב שאי–אפשר היה… לא יכולתי לסיים משפט בלי לבכות".היא נזכרת כיצד השכן הזהיר אותה שלא תצא מהבית, כיצד שמעה את היריות והבומים ואיך ניסתה למצוא לעצמה מקום בו תוכל להרגיש מוגנת. "טלפון אין, חשמל אין, רדיו כמובן שאין, ואני רק שומעת את הריצות המהירות ו'לשורות' כל הזמן, כל הזמן. ואני כאילו מדברת לאימא,היא תמיד תשמע כשאני צועקת אליה,אני שואלת אותה: אימא, מה לעשות? תגידי! אז היא אמרה… נזכרתי שהיא הייתה מספרת איך אנשים התחבאו כדי שלא יתפסו אותם, שלא יצודו אותם, אז התגלגלתי בתוך שטיח, גלגלתי את עצמי בתוכו מתחת למיטה, ולא זזתי. היה לי בקבוק, שתיתי לגימה בכל פעם, והייתה איתי שקית תרופות. וככה הייתי מגולגלת שם בפנים. כשהגיעו החיילים, אני לא יכולתי… לא רציתי לצאת. פחדתי. אז הם עזרו לי לצאת".
בכתיבה של הספר נוכחת העבודה העיתונאית של סוזי רוסק–אושרוב. היא רגילה להתבונן באנשים, לחפש פרטים, להקשיב לסיפורים ולזהות את הרגע בו פרט קטן יכול להפוך לסיפור גדול. בכתיבה שלה היא לא מנסה להסתיר את הסתירות, להפך – היא מכניסה אותן פנימה. היא יכולה להיות אישה עצמאית וחזקה ובאותה נשימה להודות בפחד ובבדידות, לכתוב על אהבה גדולה ולצחוק עליה, לתאר את ישראל כארץ כיסופים ובו–בזמן להתלונן על הקושי לחיות כאן.
בסופו של דבר,"אושר גדול עם שני סוכרזית" הוא לא דווקא ספר מאושר במיוחד, אבל גם הכאב שיש בו הוא עצוב לתפארת. כי המחברת שלו היא דיווה נצחית רבת ידע וקסם שיודעת לא רק לספר סיפור, אלא גם לקחת את הקורא לגילוי חופים בתוליים בלי פילטרים, ועם סערת רגש בעלת עוצמה. ואולי יותר מכל זהו ספר על הזיכרונות שאנחנו נושאים, על האנשים שנשארים בתוכנו גם לאחר שנעלמו מחיינו ועל התשוקה האנושית הפשוטה להמשיך להרגיש גם אחרי אובדן ושברון לב, גם כשהגוף מזדקן והעבר נעשה ארוך מהעתיד. ואולי זאת בדיוק המשמעות של "אושר גדול עם שני סוכרזית": האושר אינו בהכרח אירוע גדול, הוא יכול להיות קטן, כמעט מגוחך, רגעי ושברירי– מישהו מבקש ממך קפה, מישהו שולח לך מייל אחרי שנים, חתול יושב לידך בזמן שאת כותבת, זיכרון ישן חוזר, אדם שאת אוהבת מסתכל עלייך, ובתוך עולם שיש בו שואה ומלחמה, מוות, בדידות, געגוע ופחד לפעמים גם זה מספיק: שני סוכרזית, כוס קפה ועוד רגע אחד של חיים.
ספר מרגש ונוגע ללב, סוחף וכתוב נהדר. מומלץ בחום.
