"אני לא מבין איך את יוצאת במזג אויר כזה החוצה בלי משקפי שמש", הוא אומר לי.
ואני – אני כל כך רגילה לזה, עד שאינני מבינה את פליאתו.
ובכל זאת נזכרת, שאמא שלי רכשה עבורי את משקפי השמש הראשונים כשהייתי עדיין נערה – ילדה. אולי התלוננתי על השמש החזקה, אבל מתקבל יותר על הדעת, שהתהלכתי בעינים מצומצמות כדי להתמודד עם הבוהק החזק של אור הקיץ ואמא שלי – עם הרגישות הגבוהה שלה והחושים שרואים מצוקות אפילו אצל מי שלא מודע אליהן – עשתה מה שיכלה כדי להקל עלי. מאז – במשך שנים הייתי צמודה למשקפי שמש.
אבל באו להם ימים חדשים והתחלתי להזדקק לסיוען של משקפי ראיה – אמא שלי כבר לא היתה כאן, חשבתי פה ושם על שילוב ושידוך בין משקפי שמש למשקפי ראיה, אבל… הותרתי את הישנים בצד, הם החלו להעלות אבק ומשקפי הראיה הפכו יותר ויותר לחברי הטובים.
מהדרך המשותפת שמשקפי ואני עוברים למדתי שהכל גמיש, שום דבר אינו קביעת מסמרות – תחילה כעסתי על משקפי הראיה כי לא יכולתי לקרוא במטה, כשהעינים מביטות קצת מהצד והמשקפיים לא מתגמשים כדי לעזור לי. אחר כך הסתגלתי אליהם ובו בזמן גם גיליתי, שאפשר בלעדיהם, אם רק ארצה ועכשיו – עכשיו אני רוצה לתרגל את הפסקת השירות שלהם – רוצה לחיות ללא העזר הזה. אני יודעת שזה אפשרי – ענין של גמישות. גמישות ההרגל, גמישות הרצון המשתנה, גמישות העדשה הטבעית שבכל עין. אם תרגלתי נוקשות הולכת וגוברת, עכשיו אני יכולה לחזור ולהגמיש את עיני כרצוני.
מה אתם אומרים? כמה זמן זה ייקח לי?
מי מצטרף אלי לתרגול?
