מחשבים מסלול מחדש

תמיד יש את מחר

למה כל כך קשה לנו לעשות שינויים בחיים? * ברומן 'מחר אולי תשתני' מגוללת סיגל בר-קובץ את קורותיהן של רווקה, גרושה ונשואה, שנפגשות ב'סדנה לאנשים תקועים' * בספר 'ואהבת' מביא אילן ארבל את מסע השינויים של מטופלים ומטפל * וב'חואניטה איילת' מביאה יונית קמחי את סיפורה האישי: התמודדות פעמיים עם מחלה ממארת, החלטה לאמץ ילדה ולהפוך למרצה מבוקשת המגוללת את סיפור חייה המדהים .

מאת: זהר נוי

את פגישתנו פותחת העיתונאית והסופרת סיגל בר-קובץ בווידוי: "אני לא אוהבת שינויים". האמת, הצהרה קצת משונה מפיה של מי שכתבה את הרומן 'מחר אולי תשתני' (הוצאת כנרת זמורה ביתן), המתחקה אחר קורותיהן של שלוש נשים, שמבקשות בכל כוחן לחולל שינוי בחייהן. "שינויים מרעידים לי את הקרקע מתחת לרגליים", מודה בר-קובץ, "שנים העדפתי את אותה עבודה. אותה דירה. אותן תמונות על הקירות. אותה תסרוקת. תמיד ביקשתי: אל תזיזו לי, בבקשה. אל תשנו לי. אל תחליפו לי תוכנה במחשב. אל תשדרגו לי את הטלפון. נעים לי בנקודת הנוחות, אז למה לזוז?".

אלא שלחיים היו תכניות משלהן. כשהייתה בת 38, עזב בעלה של בר-קובץ את הבית. "דווקא אני, אלופת השגרה והיציבות, נאלצתי לחוות שינויים במנות גדושות. זה אומר להתרגל לטייטל 'גרושה', לפרנס שני בנים כאם יחידנית, למצוא עבודה נוספת, לקחת את האוטו למוסך, וגם ללמוד שפה חדשה, של עולם הפנויים-פנויות. בקיצור, צונאמי של שינויים".

13 שנה חלפו מאז, ובר-קובץ (51), תושבת ראשון לציון, עורכת מגזין במקומוני ידיעות אחרונות, ליקטה תובנות, צלחה שינויים, נישאה מחדש וצברה מספיק חוויות, שהצליחו לפרנס 270 עמודים ברומן שנון המתאר שלל התמודדויות. "את 'מחר אולי תשתני' כתבתי עליי ועל הנשים והאימהות והבנות והרווקות והגרושות והנשואות שסביבי", היא אומרת, "המכנה המשותף שלהן הוא הקושי להפטר מהדפוסים המוכרים ולחשב מסלול מחדש. לכל אחת מאתנו יש איזה שינוי – קטן או גדול – שהיא רוצה לעשות, אבל לא ממש יודעות איפה להתחיל".

למה? איפה הבעיה?
"זה מה שהספר 'מחר אולי תשתני' מנסה לברר: למה כל כך קשה לנו להתנער, לחתוך, להתקדם ולעשות שינויים בחיים? גם כשברור לנו ששינוי ייקח אותנו למקום טוב יותר, בכל זאת, קשה לנו לעשות את הריסטארט. בשביל זה צריך, לפעמים, סדנה לאנשים תקועים".

השנונה, היפה והמופנמת

'מחר אולי תשתני' הוא ספר נשים קולח, שמתאר (ברצינות נוקבת, אבל עם המון חוש הומור) מה קורה כששלוש נשים – דגנית הגרושה, תמי הרווקה והדרה הנשואה – נפגשות ב'סדנה לאנשים תקועים'. כל אחת מהן מרגישה שהיא לא יכולה להתמודד עוד עם הקשיים, עם בני הזוג הנוכחים-נעדרים, עם האימהות שלהן, עם הילדים שמתבצרים בבועת האייפון ועם מערכות היחסים המתסכלות. כל אחת מהן מבינה שהיא צריכה להתקדם. המפגש בין השלוש הופך לתהליך מעצים, כמו שרק מפגש בין נשים יכול להיות. הן מצליחות לייצר חיבור נוגע ללב, כדי לעזור לעצמן, וגם זו לזו, להיחלץ מהתקיעות ולנשום לרווחה את השינוי.

ספרי על כל אחת מהנשים ועל השינוי שהן רוצות לעשות.
"תמי, הרווקה החריפה והשנונה, תקועה בחיי הרווקות שלה וסובלת מכל רגע בדייטים הכושלים וההזויים, שנגמרים בדרך כלל במפח נפש. בתוך תוכה היא יודעת למה היא זורקת ונזרקת ופוגעת ונפגעת ומזדיינת ומתרחקת, למה היא בולעת שוקולדים בקצב משוגע ומענישה את הגוף שלה, אבל הפצע כל כך כואב, עד שלא העזה לספר עליו מעולם לאף אחד. ההחלטה לשתף את חברותיה לסדנה בסוד הגדול משחררת לה פקק שהיה תקוע 18 שנה.

"דגנית, הגרושה היפהפיה האלגנטית והמוקפדת, מנהלת מכון של ניתוחים פלסטיים. מאז גירושיה היא תקועה במערכת יחסים מתסכלת עם גבר שעסוק בעיקר בעצמו ואין לה מושג למה היא לא מצליחה להעיף אותו לכל הרוחות. בנוסף, היא מתמודדת עם טינאייג'רית חסרת גבולות, שמסתובבת עם פוני ירוק ובגדים קרועים ומוציאה את כולם משלוותם. שתי הבעיות מעיקות עליה נורא, והיא לא יודעת מאיפה להתחיל את השינוי – מבן הזוג או מהבת.

"לשלישית שבחבורה, הדרה השקטה והמופנמת, יש בעל קצין הלום קרב, שאיתו היא חיה בלי להרגיש שהיא באמת חיה. היא חושבת שהסידור הזה יחזיק לנצח, אבל כשהילדים שלהם פורחים מהקן ובנה הופך לחייל קרבי, היא מבינה שהיא חייבת להזיז משהו בחיים שלה, שנתקעו וקפאו".

השאלה המתבקשת: עד כמה הספר אוטוביוגרפי?
"הספר כולו שאוב מהחיים של כולנו, אבל הוא לא אוטוביוגרפי. אני לא תמי, לא דגנית ולא הדרה. אין אף אחת שהיא העתק של הדמות אחת לאחת, אבל כמובן שלקחתי הכל מהמציאות. שום דבר בספר לא מופרך או בדיוני. לא המצאתי את החברה הישראלית שמתוארת בו, את הצעירים שבראו להם עולם וירטואלי והקיאו את ההורים החוצה. לא המצאתי את 'הלומי הקרב החדשים', אלה ששירתו בשטחים ויצאו שרוטים לעומק. לא המצאתי את הקשיים של אלה שתקועים בזוגיות שנייה מבאסת, שאי אפשר לבלוע אותה וגם לא להקיא. וגם לא את הגברים שנעלמים אחרי לילה ואת הנשים שעוברות מדייט לדייט ושואלות את עצמן, עד מתי? וכמובן שלא המצאתי את כל הציפיות מאתנו – שנהיה אימהות השנה המשקיעניות הטובות בתבל. הכל מהחיים. אפשר להגיד שכל עולמי נמצא בספר הזה. ולמרות שהן לא אני, ברור לי שכתבתי ספר על עצמי ועל כולנו. אני מאמינה שכל אחד ואחת ימצא בו משהו מעצמו, בעיקר כל התקועים והמתלבטים וכל מי שרוצה שמחר דברים ישתנו. לפחות קצת".

החיים רצופים בשינויים

"החיים שלי עד היום היו רצופים בשינויים משמעותיים ודרמטיים מספר רב של פעמים ובתחומים שונים. העובדה שאני פוחד, כמו כמעט כל מי שאני מכיר משינויים, לא השפיעה על העניין הזה", מספר אילן ארבל, (58), מטפל גוף-נפש, נשוי ואב לחמישה, תושב מבשרת ציון, מחבר הספר 'ואהבת' (ספרי ניב), ומוסיף: "התחתנתי שלוש פעמים, שזה אומר שהתגרשתי פעמיים, עזבתי מקום עבודה בטוח בבנק מוביל התחלתי לטפל ואחר כך ללמד ולהכשיר מטפלים, העברתי משפחה מתל אביב לירושלים ועוד ועוד.

"בנוסף לכל אלה חליתי לפני עשרים שנה בוירוס שהשבית אותי והחליש אותי, איתו נאלצתי להתמודד במשך יותר משבע שנים. המחלה הזאת הפכה להיות מחולל השינויים הגדול של חיי.

"החיים לימדו אותי לברך על שינויים ולפחד הרבה פחות. ואפילו יותר מכך, למדתי ליזום את השינויים בעצמי ובזמן והעיתוי הנכונים.

"בספרי 'ואהבת' אני כותב שהפחד מהשינוי נעוץ, מלבד אי הודאות הצפויה, בעיקר בפחד מלהיות אני – כמו שאני ממש. ככל שאני מתחיל את השינוי ממקום שהוא רחוק ממי שאני באמת, כך המחיר של השינוי הולך ונהיה יותר גבוה.

"הסיבה לכך היא שמהותו העמוקה ביותר של השינוי היא בעצם חזרה למקור. למי שאני בשורש. כמעט כל השינויים שלהם אנו זקוקים בחיינו משמעותם חזרה הביתה – חזרה בתשובה – חזרה למהות הפנימית שלנו. החזרה הזאת מאלצת אותנו לוותר על מי שאנחנו בטוחים שאנחנו. את זה אנו חווים בתוכנו כקטסטרופה לא רצויה ובזה אנו משקיעים את כל מאמצי ההתנגדות שלנו. קשה לנו להשתנות בעיקר משום שאנחנו לא מעוניינים באמת להיות אנחנו. הפנטזיות שלנו מספרות לנו דברים אחרים על מי שאנחנו מעדיפים להיות.

"אם לא אנחנו יוזמים את השינוי שלנו יזמו אותו החיים עבורנו. אם מפטרים אותנו, זו תמיד הזדמנות לחזור ולשאול את עצמנו מה באמת אנחנו רוצים שיהיה. אם מת אדם קרוב, מותו מזמין חשבון נפש עצמי והתחברות מחודשת. אם מחלה נופלת עלינו בוודאי שהיא תובעת מאיתנו שינוי. וכמו האירועים הקשים, כך גם המשמחים והטקסיים כחתונה, מזמינים אותנו לשנות ולהשתנות.

"השינוי הוא דרישה בסיסית ביותר של הריפוי. רוב הבעיות שלנו, החרדות והתקיעויות נובעות מקושי לשחרר ולהשתנות.

מסע השינוי של מטופלים ומטפל

בספר 'ואהבת' מתואר מסע השינוי של מטופלים ומטפל. מסע של חיים פרטיים ופשוטים בסך הכול. אין כאן תיאור של בעיות ופתרונן, אלא ליווי של תהליך של שינוי בחייהן של כל אחת מהדמויות. ובין הסיפורים, שזורות התובנות שלי לגבי הקוד הסודי של השינוי.

מיהם המטופלים?

ענת, היא אישה שלקראת גיל ארבעים מתחילה לסבול מחולשה וחרדה בלתי מוסברות. היא מגיעה לטיפול מתוך בלבול ומצוקה גדולים, למרות שתמונת החיים שלה נראית נורמלית לגמרי ומוצלחת. יש לה בן זוג שאוהב אותה, ילדים שגדלים בנחת ועבודה טובה. בתמונה החיצונית הכל ממש בסדר. היא נאלצת לקלף את הקליפות ולהתקרב יותר אל עצמה, ללמד את עצמה לקשור קשר עם המטפל שלה בעומק ובשפה חדשה. היא נזכרת בטראומה שחותה בילדותה, ובילדותה בכלל, מתחזקת ומקבלת החלטות לגבי המשך חייה.

אריאל ואפרת הם זוג דתי, הורים לילדים שמגיעים לטיפול מתוך הקונפליקט שיש בינהם בענייני הדת. אריאל לא מעוניין להמשיך ולקיים אורח חיים דתי. אפרת נלחצת מזה ומפעילה התנגדות חזקה לשינוי שלו. ככל שמעמיק הטיפול הם מגלים שאורח החיים הדתי שלהם איננו מקור החיכוך שלהם. הם לומדים להעמיק אל תוכם ואל תוך הפחד שלהם מקירבה ואינטימיות, לפרום את הפלונטר שיצרו ולהמשיך ביחד הלאה.

נטלי היא זמרת מצליחה ומפורסמת, חרדתית וכעוסה, גרושה עם ילד שלא מצליחה למצוא בן זוג חדש. היא נאלצת ללמוד גמישות מחשבה ויכולת התמסרות והכלה. הלימוד שלה קשה ומפרך והטיפול רצוף חיכוכים עם המטפל שלה, עם בני הזוג הפוטנציאלים שהיא פוגשת ובעצם עם כל מי שבחייה. היא מתמודדת עם פער עצום בין התדמית המצליחה שלה לבין הפחד הגדול שבתוכה.

מוטי, מתווך נדל"ן שלא מצליח להצליח בחיים. הוא טוען שבכל מקום שבו הוא מניח את ידו לא יצמח דשא. הוא חי בזוגיות עם אישה גרושה עם שני ילדים שלא מסכימה להתחתן איתו משום שהוא כנראה עקר. הוא עובר תהליך עמוק של גילוי עצמי ומוצא את האמת הפנימית שלו, לא לפני שהוא חווה כאב גדול. אגלה לכם רק על מוטי שהוא לא עקר בכלל.

והמטפל, הלא הוא אילן. בספר מתואר תהליך ההתפתחות, השינוי והריפוי שהוא עבר לאורך כמעט שלושים שנה. הוא כתב בגילוי לב על חייו, מכאוביו ופחדיו, וגם על הכוחות שלו והיכולות שלו. כאדם, כאבא, בן זוג ומטפל.

את הספר אילן כתב בסופי שבוע של התבודדות במקומות שונים בארץ. "את חלקו האחרון כתבתי בחדר ששכרתי בסופי שבוע במנזר האחיות בעין כרם, מקום שמתאים מאד באווירתו ליצירת תהליכים של התבוננות, העמקה וכתיבה".

המציאה את עצמה מחדש
בסיפור של יונית קמחי מחברת הספר 'חואניטה איילת' (הוצאת מדיה 10) תמצאו הכול: חיים במקומות שונים בעולם, תשוקה לריקוד ולספורט, התמודדות עם מחלת הסרטן, שהשביתה, בגיל שלושים, את תקוותה להיות לאם ביולוגית, החלטה להיות אימא בגיל ארבעים, מסע אימוץ בת בגואטמאלה והתמודדות חוזרת עם סרטן נוסף במעי הגס. כל אלה לא עצרו אותה מלטייל מסביב לעולם, לגדל ילדה לבד, 'להמציא' את עצמה מחדש – מקצוע חדש לקראת גיל חמישים כשרוב חבריה מתחילים לחשוב על פרישה ופנסיה. ועכשיו, בגיל ששים, היא מוכיחה לכם שהכול אפשרי. הקשיים לא עוצרים אותה.
יונית קמחי (60), אם לנטע, נולדה בקיבוץ שמיר, גרה במקסיקו, למדה בניו יורק לימודי תואר באמנות ומחול, עבדה בלונדון כשליחה של הסוכנות היהודית וחיה בתל אביב. מתעמלת ורקדנית לשעבר, בין היתר, בנבחרת ישראל בהתעמלות מכשירים, מרצה ומדריכה בתחומי תרבויות עולם, מגדר, אמנות וקולנוע, מדריכת טיולים בדרום אמריקה ובאירופה, מצלמת וכותבת.

הכול התחיל מיומן

"ספרי 'חואניטה איילת' החל כיומן, בשנת 1997 בגואטמלה. הגעתי לשם כדי לסיים תהליך אימוץ ולחזור הביתה עם תינוקת – שלי. כשאצלם בוקר אצלנו ערב. הבדלי שעות שמקשים עוד יותר בתקשורת מילולית. כל שיחת טלפון עלתה הון תועפות. טלפון סלולרי מי שמע על זה? בדידותי בתהליך שלשמו הגעתי אדירה. וכך המילים הפכו לדיבור שלי עם עצמי. מצלמה? עדיין משתמשים בפילמים… וכך אני חורכת בזיכרוני הוויזואלי חלקי מקומות, נופים, זיכרונות של רגעים מוקפאים. קפה על גג באנטיגואה לפנות ערב, נוף עוצר נשימה של האגם וההרים בירידה לפנחצ'ל, מסעדה ביום ראשון בגואטמלה סיטי. השוק המדהים של צ'צ'יקסטננגו, בר באתר נופש לחוף האוקיינוס השקט. רגעים של אושר טבולים במאמצים חרדות קשיים וסקרנות ענקית".

הסרטן חזר

כחמש שנים לאחר שאימצה את בתה אובחנה יונית עם סרטן במעי הגס. "חמש שנים מאוחר יותר אני מושבתת אחרי ניתוח. בבית – לא ריקודים, לא טיולים, לא עבודה. אני בקושי בשליטה על החיים – לאכול קשה, לזוז עם הגוף קשה ומייאש, להיות אימא במשרה מלאה לילדה מקסימה בת חמש – קשה. לשכב במיטה ולקרוא את יומן גואטמלה – אפשרי. כך מתחיל בעצם חלק שני של הספר. מי חשב על ספר? זאת הייתה דרך לשחרר ולבכות, הרבה ימים של דמעות. להתבונן על מה היה ומה יש ולנסות לרפא את עצמי. אני כותבת וכותבת וכותבת. המילים נוטפות ממני כמו טיפות זיעה, כמו דמעות, כמו רגעים קטנים של שמחה שמבליחים בעצבות הקיומית שלי. נוטפות ומנקות, מאווררות, מרככות. כמעט שלוש שנים בבית. להדריך בחו"ל? ללמד מחול? להתרוצץ בין חלטורה אחת לשנייה? מעבודתי האחרונה כרכזת ספורט בעירייה התפוטרתי כמו שאומרים. קצבת נכות ללא ספק מספיקה – לכלום. מה אני עושה עם עצמי? מי בדיוק מחכה לי בחוץ כשאני בת 45? איך אני מתפרנסת?"

"אני מתגלגלת לאגודה למלחמה בסרטן למפגש קבוצת תמיכה. ממש לא מרצון. כדי לא לספר על המחלות והפרטים ולחפור אני מעדיפה לספר על החלום שלי להיות אימא שכנגד כל הסיכויים הצלחתי להגשים. משלבת במצגת הסיפור כמה צילומים מגואטמלה, קצת היסטוריה ותרבות וחוויות מצחיקות משהותי שם. השיתוף האינטימי שלי עם 'קהל' שכולו כמוני – מתויג כחולי /מחלימי סרטן, עוטף אותי ומפתיע אותי. איזו הקלה לספר לאחרים… העוצמה הרגשית והאופטימיות באולם הקטן מהדהדים מקיר לקיר את תגובות הקבוצה".

"מופתעת מכל העניין אני חוזרת הביתה ובדרך אני חושבת. יצאתי אחת חזרנו שתיים. יצאתי רווקה חזרתי אימא. הארה! זו תהיה העבודה החדשה שלי – הסבה מקצועית – להרצות לפני קהל. אני גם חושבת שלא מתאים לי קבוצות תמיכה… לא רוצה, אולי לא זקוקה, קשה לי עם זה, לא יכולה. אני הקבוצת תמיכה של עצמי…".

"התחלתי בהרצאה אחת בחודש. הסתובבתי בעיקר בחוגי נשים עם הסיפור האישי לו קראתי: הנשיאה של חואניטה איילת. כן כן נשיאה – נושא, משא וגם נסיעה. משחק מילים צלילים אסוציאציות. ככל שעבר הזמן התחזק הביטחון העצמי שלי, השתכללה היכולת לספר את עצמי, לגעת ברגש, לשתף ממבט רחוק יותר, לחיות שוב את הזמן ההוא, ואפילו לצרף לסוף הטוב גם את הסיבוב השני שלי במחלקת הסרטן. (כשהייתי בת 30 הוציאו מגופי את השחלות והרחם בשל גידול סרטני) הרצאה שהפכה למין מופע, קומדיה-דרמה… ואני 'הכוכב'. אחרי ההרצאות אנשים ניגשים ומודים לי, משתפים במקום שנגעתי להם בחיים בילדים בקשיים במחלות שלהם. אין הרצאה שלא יהיו שתי הערות, כמעט קבועות, בסיומה: למדת פעם משחק? את ממש סטנדאפיסטית?. עד היום קשה לי לעמוד במקום אחד ולא לזוז שעה וחצי של הרצאה… והשאלה השנייה: תגידי את לא אוכלת? איך יש לך גוף כזה? 15 שנה שאני לא טועמת כזית, גם אם אני באירוע שכולל אוכל, כדי שלא יהיו 'תקלות' במערכת עיכול שאינן בשליטתי. כן זה חלק מ100% נכות. בדרך כלל אני עונה שאני אוכלת הכול, כל הזמן וזו הגנטיקה… לפעמים כשהשאלה נופלת לי על נקודת התורפה, 'הקריזה' מוכנה לצאת: 'פעמיים סרטן זו דיאטה נפלאה'… אני עונה. בלב, בשקט, לעצמי".

"לאט לאט התרחקתי מעצמי, מסיפור חיי כהרצאה. עזבתי את זה. זה כבר לא הפוקוס. נרפאתי קצת, אני כבר לא צריכה כל הזמן מחיאות כפיים. עוסקת בכאן ועכשיו, בחיים שלי ושל ילדתי. מתרחבת לעוד כיוונים. 15 שנה אני נודדת עם מחשב נייד בין אולמות ואנשים, מרצה על מקומות רחוקים וקסומים בעולם. מקומות שחייתי בהם, חוויתי התרגשתי והוקסמתי. נוגעת בתחומים שמסקרנים אותי מתרבויות עולם, אמנות וארכיטקטורה, טבע, נשים ומגדר, קולנוע וספרות. מתחדשת בהרצאות, משקיעה שעות בללמוד ולאסוף, להפוך לחוויה יצירתית לי ולקהל. מתנהלת בשוק תחרותי ומשתנה של מרצים מהאקדמיה, מרצים שהם ה'כוכב התורן', מרצים שעוסקים רק בתחום התמחות אחד, שיודעים למנף קשרים, למתג, ל'תמחר'" את שמם ומזכירה לעצמי כל פעם את בדרך שלך! 15 שנה שאני עדיין מתרגשת לפני כל הרצאה. 15 שנה אני כל חודש דואגת כעצמאית שאין לי מספיק פרנסה, שאין לי מספיק הכנסה. החשש הזה שמשהו ימשוך לי את השטיח מתחת לרגליים התעמעם קצת, אבל תמיד נוכח".

להגשים חלום ולהוציא ספר

עכשיו, בגיל 60, היא הגשימה חלום נוסף – ספר אישי כ"ירושה" של כוח, אומץ ועוצמה. "טלנובלה" פרטית ואישית שכל מי שמתחבר אליה דרך הספר וההרצאה מוצא נקודות משיקות לחיים, לקשיים ולהתמודדויות שאליהם אנחנו כולנו נדרשים. עלילה פרטית שנוגעת ברגש ומחברת אנשים ברגעים משותפים של שמחה, הצלחה, דאגה ובעיקר אנרגיה חיובית, אופטימיות ושמחת חיים.

יונית קמחי: "כשתצאו לטיול הבא, לטיסה, לנסיעה ברכבת או לחופשה על שפת ים, קחו אתכם את הספר. כשתתחילו לקרוא לא תוכלו להפסיק. ואחר כך תהיו רעבים, מתים מרעב לטרוף את החיים ביופי בעוצמה ובכוח שהם מציעים. ואני? אני כאן. עובדת קשה, חולמת חלומות ומגדלת בת, כלב ואת עצמי".

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן