למה קל לנו לתת לאחרים מחמאות אבל קשה לנו לקבל אותן?

זה מביך. נשמע לא אותנטי לפעמים.

כחברת ארגון נטוורקינג, לעיתים אני מחמיאה לבעלי עסקים אחרים על שירות או מוצר שנתנו לי ערך.

חשוב לי שיבוא מהלב. אני רואה את הבעת הפנים של אותו אדם וזה גורם לי לאושר. עזרתי לו או לה להרגיש טוב עם עצמם.

אפילו אם זה לא במפגשים, אני מאוד משתדלת לאחל בוקר טוב לאנשי שירות שאני רואה שמנקים את הרחובות, מחלקי עיתונים, או אפילו נהגי אוטובוסים. אני רוצה שהם ידעו שרואים אותם ולא לקחת אותם כמובן מאליו, שלצערי, זה קורה לעיתים. אני רוצה לחשוב שזה עושה להם את את היום וזה בהחלט עושה לי את היום.

לא משנה מה הרגשתי עד אותו רגע, אני מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי.

אז למה קשה לי לקבל מחמאות?

למה לעמוד מול המראה ולומר "לי, את מדהימה!" מביך אותי?

אולי אני לא רוצה להשמע יהירה מדי?

אולי אני לא רוצה להרגיש טוב עם עצמי ואז לפחד שמישהו אחר ייקח ממני את ההרגשה הזו?

אחרי שנים אצל המאמנת שלי, למדתי שאף אחד בעולם לא יכול לקחת ממני את מה שלמדתי עד כה בחיי.

זו עדיין עבודה בעיצומה. יחד עם זה, ככל שאני מחמיאה לעצמי, אני מבינה כמה שאני צודקת.

 

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 92
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן