לפני תשע שנים, כשסגרתי את העסק הראשון שלי ופתחתי את הנוכחי, בניתי עם יועץ עסקי תוכנית מפורטת: משרד הנהלת חשבונות בניהולי, שלושה סניפים ברחבי הארץ, עובדים רבים והרבה מאוד שקלים.
במפגש האחרון הוא אמר לי שרק חמישה אחוזים מבעלי העסקים מגיעים בדיוק ליעד שכתבו. אנחנו רואים רק את המדרגות הקרובות אלינו, הסביר. כשעולים בהן, נפתחות אפשרויות חדשות, בהתאם למציאות שפגשנו ולאנשים שהפכנו להיות.
במשך שנים לקחתי מהדברים האלה מסקנה אחרת: אם ממילא הכול עשוי להשתנות, בשביל מה לתכנן? הקורונה, המלחמה וסבבי הלחימה רק חיזקו את התחושה שאי־אפשר לדעת מה יהיה בעוד שנתיים.
היום אני מבינה שתוכנית עסקית, שיווקית וכלכלית אינה התחייבות להגיע לנקודה מדויקת. היא תרגום זמני של הכוונה שבגללה יצאנו לדרך. התוכנית היא המסלול; הכוונה היא המגדלור. היא נותנת לנו כיוון לקבלת החלטות, גם כאשר הנסיבות מחייבות אותנו לשרטט בכל פעם מסלול חדש ושונה.
לכן מותר לשנות את הדרך, ולעיתים גם את היעד, בלי לראות בכך כישלון. המחויבות היא לחיים שרצינו לבנות ולעסק שאמור לשרת אותם. זו מחויבות שיש בה ערבות, מפני שהבחירות שלנו משפיעות גם על משפחתנו, לקוחותינו והאנשים שסומכים עלינו; ויש בה אופק, שמאפשר לנו להמשיך להתקדם גם כשאיננו רואים את כל הדרך.
מחויבות אינה הבטחה להיצמד לתוכנית. היא הבחירה לזכור למה יצאנו לדרך, גם כשהאופק משתנה.
