לחזור אחורה בזמן הסופרת אריאלה בנקיר מספרת על החלום שלה

מאת: זהר נוי

האם אי פעם חלמתם לחזור אחורה בזמן? למצוא את עצמכם בתקופה אחרת לגמרי? לגלות איך אנשים חיו לפני 700 שנה? לצאת למסע יחיד במינו? העיתונאית והסופרת אריאלה בנקיר מספרת שמגיל צעיר ריתקו אותה מסעות היסטוריים ותרבותיים, והרעיון של מסע בזמן קסם לה במיוחד. "לו הייתי יכולה הייתי עוצמת את העיניים ומשגרת את עצמי לתקופות קדומות ולרגעים מרכזיים בהיסטוריה". החלום האישי שלה – לצלול לעומקן של תקופות אחרות היה מרכיב מרכזי בהחלטה לכתוב סדרת ספרי פנטסיה היסטוריים לבני נוער, העוסקים במסע בזמן. הספר השני בסדרה, "הזמן השבור – אל העיר האפלה" הופיע ממש לאחרונה לאחר ארבע שנות ציפייה, ועוסק במסעה המותח והסוחף של נערה אחת בעקבות האמת.

אריאלה בנקיר (35) נולדה בירושלים וגרה בה רוב חייה. למרות שכיום היא גרה באיטליה, ירושלים היא עדיין העיר האהובה עליה בעולם. היא עובדת כעיתונאית, סופרת ומחברת סדרת מדריכי טיולים מצליחה. הספר הראשון שכתבה בסדרת "הזמן השבור" (ידיעות ספרים 2012) זכה להצלחה רבה ולשבחי הביקורת, וכיכב במצעד הספרים של משרד החינוך.

חובבת היסטוריה
על ההשראה לכתוב ספר בז'אנר ההיסטוריה לבני נוער מספרת אריאלה ש"הרבה יותר מעניין אותי לכתוב סיפורים דמיוניים שמתרחשים על רקע היסטורי אמיתי, מאשר סיפורים דמיוניים לגמרי. העבר קורץ לי, אין ספק, ולא רק משום שאני בתו של היסטוריון", היא מחייכת. "העבר הוא תיבת האוצרות הגדולה והמטורפת ביותר שאני יכולה לדמיין; כל מה שסופר צריך לעשות זה לפתוח אותה, ולשלוף אוצר. אני תמיד מופתעת כשאנשים מדברים על היסטוריה כעל דבר משעמם. מי שחושב כך, כנראה לא מבין מהי ההיסטוריה. ההיסטוריה היא אוסף עצום של סיפורים אנושיים ותשוקות, מאבקי כוח ומלחמות מלוכלכות, אמונה בוערת וגם רעיונות, כמובן. רעיונות כה גדולים ומסוכנים, עד שלעתים הם שרפו את מי שהאמין בהם, או שינו את העולם לנצח. ההיסטוריה היא בני אדם, בסופו של דבר. ומה שקרה לבני אדם בעבר ממשיך להיות רלוונטי להחריד גם היום. למעשה, פעמים רבות, אותם הדברים קורים שוב ושוב ושוב, רק בתחפושת אחרת.

"חלק מבתי הספר מלמדים את המקצוע בצורה בעייתית, והתוצאה היא שהרבה תלמידים עוברים תהליך של ניכור והתרחקות. הם רואים בהיסטוריה מעין רשימת מכולת משעממת של אירועים ותאריכים שצריך לשנן. אבל זו תפיסה מעוותת לחלוטין של אחד המקצועות המעניינים והחשובים ביותר בבית הספר. ואני מקווה שמי שקורא את הספרים שלי יצליח לחוות את העבר קצת אחרת – באופן אישי ואנושי יותר, כמעין מסע פרטי ומסעיר בזמן".

במה עוסק הספר החדש?
"הספר השני בסדרת "הזמן השבור" עוסק בהמשך מסעה של מיכאלה (מיקי) גונן, הגיבורה, בעקבות אביה. בקצרה, אביה המדען של מיקי נמלט מפני אנשי המעבדה שבה עבד, לאחר שהצליח לזקק נוזל המאפשר מסע בזמן. חייו היו בסכנה מיידית והוא לא הספיק לקחת עמו את בתו לפני שנמלט. במקום זאת, הוא השאיר לה סדרה של ספרים שיובילו אותה בחזרה אליו, דרך תקופות שונות בזמן. הספר הראשון בסדרה ליווה את מיקי במסעה לממלכת ארבוראה העתיקה בסרדיניה, בלב ימי הביניים האפלים, ואילו בספר השני, לאחר שמיקי מגלה סוף סוף את האמת על אביה, ומבינה את הסכנה הנוראית שבה גם היא נתונה, היא יוצאת לשיקגו במאה ה-19.
יחד עם פייטרו, מאלף בזי הציד המקסים, ויעל, חברתה מישראל, ממשיכה מיקי את מסעה המסחרר בין נשפים מפוארים לקרבות עם נערי רחוב חסרי-כל, הרפתקאות מותחות בלב הערבות האינדיאניות ומרדפים עוצרי נשימה. צעד אחר צעד מתקרבת מיקי אל האמת, אך עד מהרה היא מגלה ששום דבר איננו כפי שנראה בתחילה. גם האנשים הקרובים אליה ביותר מסתירים סודות אפלים, ומתחת לפני השטח אויבים מסוכנים מתכננים את המהלך הבא. על מנת להציל את עצמה ואת האנשים שהיא אוהבת, יהיה על מיקי ללכת רחוק יותר מכפי שאי פעם האמינה שתהיה מסוגלת.

על רקע סיפורם המותח של מיקי וחבריה נחשפים הקוראים גם לאירועים ההיסטוריים הדרמטיים שהתרחשו בתקופה שאליה נשלחו גיבורי הספר. הם פוגשים דמויות מרתקות ששינו את פני ההיסטוריה כמו ג'יין אדמס (ממייסדות מקצוע העבודה הסוציאלית והאישה האמריקנית הראשונה שזכתה בפרס נובל לשלום), פלורנס קלי (אחת הלוחמות הראשונות לזכויות הילדים), בני שבט הלקוטה, ואפילו את בפאלו ביל קודי – אחד הרוכבים המיתולוגיים בהיסטוריה, ודמות ידועה מימי המערב הפרוע. כמו כן, נחשפים הקוראים לסיפוריהם של המהגרים היהודים, האיטלקים והאירים שברחו מאירופה והגיעו לארצות הברית והקימו בה קהילות חדשות, וללידתן של המצאות טכנולוגיות מלהיבות ורעיונות חברתיים חדשניים ששינו את פני החברה".

מדוע בחרת לכתוב על סוף המאה ה-19? ולמה דווקא על שיקגו, מכל המקומות בעולם?
"בחרתי להתמקד בסוף המאה ה-19 משום שזו תקופה מסעירה, אך לא מספיק מוכרת, לדעתי; תקופה של מאבקים גדולים, מהפכות חשובות ורעיונות חדשניים, הן בזירה החברתית והן בזירה הטכנולוגית. רחובותיה הלוהטים, המסובכים והאלימים של שיקגו נראו לי כרקע המושלם לסיפורם של שלושת הגיבורים שלי.

"בנוסף, רציתי לעסוק לא רק במאה ה-19 אלא גם בדמות היסטורית אחת ספציפית – ג'יין אדמס, והיא הייתה תושבת שיקגו. ג'יין אדמס היא דמות שמגיל צעיר ריתקה אותי – בחורה שקטה, קצת ביישנית, תולעת ספרים שחלמה לשנות את העולם, והצליחה בכך במלוא מובן המילה. כשהיא נתקלה בעוני ורעב וכאב, בילדים יתומים ברחובות, היא פשוט הפשילה את השרוולים, והתחילה מהפכה. היא הייתה חלוצה, והפרויקטים שהיא הגתה ודחפה בנחישות אדירה פשוט שינו את פני החברה. זה מדהים בעיני שאדם אחד, לכאורה סתם מישהי, מצליחה לגרום לשינוי כה עמוק בחייהם של עשרות אלפי אנשים".

ערכת תחקיר היסטורי לפני שכתבת את הספר?
"בוודאי! הבסיס ההיסטורי של הספרים שאני כותבת הוא אמיתי לגמרי, וחשוב לי שכל מה שכתוב בספר יהיה נכון ומדויק מבחינה היסטורית. למעשה, התחקיר שאני עורכת מהווה חלק משמעותי ביותר מתהליך הכתיבה. כשהתחלתי לעבוד על "הזמן השבור – אל העיר האפלה" התחנה הראשונה שלי הייתה הספרייה האוניברסיטאית. העברתי שעות על גבי שעות בין המדפים המאובקים, הצקתי לספרניות עם אינספור שאלות וחיפשתי חומרים מעניינים, סיפורים שיפיחו חיים בתקופה. היה לי חשוב להבין את הקצב של אותם הימים, ולחזור באמת אחורה בזמן, ביחד עם הגיבורים שלי.

"השלב הבא היה לנסוע לשיקגו, משום שיש דברים שאי אפשר ללמוד מספרים – מה הצבע המדויק של האור? איך נשמעים הלילות? איזה ריח יש לרחובות? ביקרתי בכמה מוזיאונים המוקדשים לתיעוד חיי המהגרים העניים שהגיעו לארצות הברית באותה התקופה, וזה עזר לי מאד להבין את תנאי החיים המחפירים שבהם הם חיו, ואיך הם שרדו. "התרגשתי," היא מודה, "משום שרבים מאותם מהגרים היו יהודים שנמלטו מהפוגרומים באירופה וניסו לבנות לעצמם עתיד טוב יותר בארצות הברית".

"ביקרתי גם בבתי-מוזיאון, שהם למעשה בתי עשירים שעברו שימור מדוקדק, ונראים כיום בדיוק כפי שנראו לפני 120 שנה. חיפשתי בעיקר את הפרטים הקטנים המתעדים את חיי היום-יום: איך נראה תנור הברזל הגדול שבלב המטבח? איפה ישבה המשפחה בערבים הקפואים? חיפשתי את שמלות המלמלה התפוחות ואת כלי הכסף העתיקים, את הכרכרות ואת חדרי המשרתים. ניסיתי להפעיל את כל החושים כדי להבין טוב יותר את התקופה, ולפעמים קצת הגזמתי. כשהתחלתי ללטף ולרחרח את הטפטים שעל הקיר באחד המוזיאונים, כמעט זרקו אותי החוצה".

ספרי לי קצת על עצמך. האם תמיד חשבת שתהיי סופרת?
"ממש לא. לא תכננתי לכתוב, ובטח שלא ספרים. התחלתי לכתוב בעיתון "הארץ" באקראי, ומשם העניינים התגלגלו לכיוונים לא צפויים".

מה זאת אומרת, באקראי?
"הכול התחיל מזה שפספסתי את הרכבת. לא במובן המטפורי. באמת פספסתי רכבת. נסעתי עם כמה חברים לפסטיבל מוזיקה בעיר הסמוכה לעיר מגוריי באיטליה, והבילוי התארך והתארך. בשלב מסוים כולם רצו לחזור הביתה חוץ ממני, אז החלטתי להישאר ולחזור לבד, מאוחר יותר. וכשהגעתי לתחנת הרכבת, גיליתי שפספסתי את הרכבת האחרונה לאותו היום, ושהרכבת הבאה תעבור רק בשלוש וחצי לפנות בוקר.

"התחנה הייתה מלאה טיפוסים מפוקפקים, שיכורים, הומלסים ואנשים שדיברו אל עצמם, ולכן החלטתי לחכות על הרציף המואר, ולהיראות מפחידה או לפחות מאיימת. משכתי את המעיל עד לאוזניים, התעלמתי מכולם, וניסיתי להחליט איך אעביר את שלוש השעות הקרובות, וזאת בתקווה שלא אירצח לפני שהרכבת הבאה תגיע.

"אלה היו החודשים הראשונים שלי באיטליה, ומדי שבוע קרה לי דבר משעשע שנבע לרוב מניסיונותי הנואשים להתרגל לאיטלקים ולמנהגיהם. לכן, החלטתי לשבת על הרציף ולשרבט כמה אנקדוטות שקרו לי באותם חודשים. כשאחזור הביתה, חשבתי, אעתיק את הכול למחשב, ואשלח מייל נחמד למשפחה ולחברים. תלשתי מודעה מלוח המודעות, הפכתי את הדף, והתחלתי לכתוב. כשהגיעה הרכבת תחבתי את הדף המקושקש לתיק ושכחתי ממנו כמעט מיד. אבל לאחר כמה ימים נזכרתי בו, ושלחתי את אותם סיפורים למשפחה ולחברים. התגובות למייל היו חיוביות מאד, כולם נדנדו לי שאפרסם את הסיפורים, אז בסופו של דבר אזרתי אומץ ושלחתי אותם למי שהיה אז עורך מוסף הארץ. הייתי משוכנעת שהוא יתעלם ממני, אבל להפתעתי הסיפורים מצאו חן בעיניו והוא הציע לי לכתוב טור שבועי על חוויותיי בארץ המגף. כשהטור השבועי הסתיים, התחלתי לכתוב כתבות לעיתון, ומאז אני שם. בדיעבד, אני מבינה שזו היתה דרך הזויה לחלוטין לפתוח בקריירה עיתונאית…"

והספרים?
"הספרים הגיעו אחר כך. למען האמת, אני לא חושבת שהייתי מתחילה לכתוב ספרים אלמלא אבא שלי היה נפטר. לאחר מותו אני התרסקתי, ומתוך זה נולדה הכתיבה. כתיבת ספרים היא חוויה שונה לחלוטין מכתיבה עיתונאית. זו מלאכה נהדרת ונוראית גם יחד, ואני אוהבת ושונאת אותה במידה שווה. כשאבא שלי נפטר הייתי בהלם במשך פרק זמן ארוך למדי. אני לא יודעת מה היה קורה אלמלא הייתי מתחילה לכתוב, אבל אני בהחלט אסירת תודה על הדרך שהספרים פתחו בפניי".

האם את מקבלת תגובות מקוראיך?
"אני מקבלת המון מכתבים, הרבה יותר מכתבים משאי פעם חשבתי שאקבל, ואני מודה שהם מרגשים אותי מאד. אני קוראת כל מכתב לפחות ארבע פעמים. קיבלתי מכתבים מקוראים שנהנו מהספר ומהעלילה ומכתבים מקוראים שהודו לי על כך שהספר עזר להם להבין משהו על מערכות היחסים בחייהם. אלה וגם אלה הם מבחינתי צל"ש נהדר שאני נושאת על החזה בגאווה.

"בעיני, כתיבה של ספר דומה במובנים רבים לשליחת מכתב בבקבוק. אתה כותב את המחשבות שלך, את הרעיונות שלך, את מה שמפרפר לך בלב על דף לבן, ושולח אותו לעולם בתקווה שלא תחטוף סטירה. תמיד יהיה מי שלא יתחבר לדברים, כמובן. אבל תמיד יהיה גם מי שיקרא ויתחבר ויאהב. משהו במילים, בסיפור, בדמויות, יעורר בו תגובה מהבטן, או מהלב. ובעיני זה חיבור שמצדיק את הסיכון הרגשי, וגם את עבודת הפרך של הכתיבה. מה יותר חשוב מהקוראים, בעצם?

הספרים שלך עוסקים לא מעט בנושאים כמו נאמנות לזולת וחברות אמת, פערים חברתיים ועוני, אהבה וכוחו של היחיד…
"נכון. אלה נושאים שחשובים לי, והיום אני כבר מסרבת להתנצל על כך שאני מדברת בריש גלי על ערכים, ועל מחויבות בין בני אדם, ועל מוסר ועל צדק. לא בא לי לכתוב דיסטופיות עתירות אלימות וגם לא מתחשק לי לכתוב ספרי ערפדים וזימה. אני כותבת את מה שאני כותבת, ואני לא מחייבת אף אחד לקרוא. הכול מונח בכנות על השולחן, והרשות נתונה. ואני יכולה רק לקוות שהספר שלי ימצא את דרכו בעולם, ויזכה גם הוא לאהבה.
"אתה יודע, כשיצא הספר הראשון שלי, היו 'נשמות טובות' שהזהירו אותי שהספר עשוי, לכאורה, מכל החומרים ה 'לא נכונים'. הרי לאף דמות אצלי אין כוחות קסם!" היא צוחקת. "אבל עובדה שהוא זכה להצלחה משמעותית, גם בקרב המבקרים וגם, ובעיקר, בקרב קהל הקוראים. הפעם כבר הרשיתי לעצמי לרוץ קדימה. היום אני יותר אמיצה. והיום אני גם מבינה שספר שלא מעז לתבוע את מקומו בעולם ולהכריז 'הנני', הוא ספר שאין לו זכות קיום".

כעיתונאית, את פונה לקהל מבוגר. מדוע אם כך בחרת לכתוב את ספריך דווקא לבני נוער?
"קודם כל, אני חושבת שבני נוער הם קהל נהדר. תובעני וביקורתי מאד מצד אחד, אבל גם סקרן ודעתן ופתוח לעולם, מצד שני. אני נהנית לכתוב עבורם על "השאלות הגדולות", לשלב סיפורים מותחים עם רעיונות מורכבים יותר. בכלל, אני מאמינה שצריך להרים את הרף, ולאתגר את הקוראים. בני הנוער היום הם מתוחכמים מאד. הם נחשפים לאינסוף תכנים, והם יודעים שהעולם סביבם הוא עולם מורכב ולעיתים קרובות גם משובש ומסוכן, לפעמים הרבה יותר מאשר בספרים. גם בחיים הפרטיים שלהם הם נאלצים לא פעם לבחור בחירות קשות.

"שנית, אולי תתפלא לשמוע, אבל רבים מהקוראים שלי הם דווקא מבוגרים שמתחברים לקסם ורוצים לצאת גם הם למסע. גם להם מגיע!" היא צוחקת. "בסופו של דבר, בין אם הקוראים שלי הם בני נוער או מבוגרים, מה שאני באמת רוצה זה לכתוב ספרים שמעוררים מחשבה ושיח ועניין, אבל גם יש בהם מנה גדושה של קסם. החלום שלי הוא לכתוב ספר שכשהקורא מסיים אותו, הוא הופך את הדף האחרון, בלחיים סמוקות ובוערות, מרים את המבט, ומגלה לתדהמתו שכבר ערב."

מה התוכניות שלך להמשך? את עובדת על פרויקטים נוספים?
"בוודאי, אני תמיד זוממת משהו! וברצינות, התוכניות הן להמשיך את מה שאני עושה כרגע. צפויים ספרים נוספים בסדרת "הזמן השבור", ובמקביל אני עובדת על פרויקט נוסף, שעדיין מוקדם מכדי להרחיב עליו את הדיבור. אני מבטיחה להעלות פרטים נוספים בקרוב לאתר האינטרנט שלי: www.hazman-hashavur.com ".

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן