לוליק

לוליק

1950, הייתי ילד בן 12. הספקתי להיזרק מחמישה בתי ספר שונים שבאזור מגורי. גב' רבינוביץ, העו"ס של העירייה הגדירה אותי כ"קשה חינוך". המוצא אחרון היה לשלוח אותי לירושלים לפנימייה לילדים מסוגי.

כך מגולל בפני לוליק לוי, הזמר, המלחין והגיטריסט הנודע משנות ה-50,60,70 את סיפור חייו המרתק. הקשבתי מהופנטת לנסיבות חיים שיכולות היו להוביל הישר לגיהנום הפשע לולא עושר ההופעות, ההצגות והשירים של לוליק שהוצגו בפני הודות ליוטיוב ולאינטרנט וסיפרו לי סיפור של הצלחה וצמיחה מדהימים בקנה מידה בדיוני לגמרי.

"הגענו אני ואמא למבנה אבן ישן אפור וקודר בשכונת טלבייה שבירושלים. עמדנו מול דלת מסיבית מפלדה וכשאני רואה את המקוש מברזל בעל פני האריה עובר לי רעד בכל גופי.

לאחר מספר נקישות נפתח חלון זעיר ליד הדלת ומבעדו מציץ לעברי אדם מבוגר, גיבן. בעל גבות עבותות שמכסות כמעט לגמרי זוג עיניים המביטות בי בחומרה, אומדות אותי.

הדלת נפתחת והזקן עם הגיבנת, המנהל, מוביל אותנו פנימה דרך חצר אפורה וחשופה. אין ספסל, פרח או עץ, הכל קודר, אפור ומשמים. אנחנו נכנסים לתוך בניין שאמור להיות פנימייה לילדים אך הדממה בו מפחידה יותר מכל.

במשרד, אני נחרד לפגוש אות לחיים נוספים במקום. שני כלבי זאב אימתניים נועצים בי עיניים אכזריות ונוהמים בשקט. המנהל מחייך אלי לראשונה באותו יום ואומר במבטא יקה כבד: "אל תפחד, הכלבים רק מרעישים. הם לא נושכים"

כן, בטח.

המנהל קורא את המכתב של העו"ס משמיע המהומים שרק הגבירו לי את הפחד מהבאות, ובמבט קפוא הוא הבהיר לי: 'טוב, אתה תהיה אצלנו ותלמד כמו שצריך'

זהו, שמעתי את המילים שהקיצו עלי את הקץ. אתם מבינים, אף פעם לא הצלחתי ללמוד במסגרת לימודית. אני הייתי ילד פגע רע. רציתי רק לשחק ולעשות מעשי קונדס. נזכרתי בפעם שהחלטתי עם חברי שמשחקים טרזן על עצי התות שבחצר. אני כמובן הייתי טרזן, רק עם הבדל מינורי. לטרזן היה אזור חלציים, ולי – לא…..

כשאבא שלי בא הביתה וראה את החלק התחתון שלי מציץ מבין ענפי התותים, הוא החל לזרוק אבנים לעברי ולצעוק שאכנס הביתה, מה שלא העזתי לעשות. הוא נעל את הדלת ואני השתחלתי למכונית של השכן לשנת לילה, עד שיהודה אחי הבכור פתח לי את החלון שדרכו טיפסתי אל מיטתי.

לא הייתי מסוגל להכין שיעורי בית. אבא היה עומד מאחורי דוחק וגוער בי: 'למה אתה לא מסיים כבר את התרגילים? למה אתה לא חרוץ כמו אחיך?' ואני כבר לא הצלחתי לראות את המספרים. כולם התבלבלו לי. הייתי מגיע לכיתה והמורה היתה פותחת את השיעור במילים: 'לוי ומזרחי, הכינותם את שיעורי הבית?' רק שמבטה היה עלי. ואני התגמגמתי: 'הכנתי בתנ"ך ובעברית, בחשבון לא'

-'ומזרחי?'

-'כמו לוי'

'לוי ומזרחי, צאו מהכיתה!!!'

ומחוץ לכיתה למדתי המון דברים, ברחתי לרפת של השכנה שם למדתי איך חולבים פרות. למדתי איך להכין חץ וקשת ועוד המון דברים מעניינים. מנהל בית הספר, מר גניחוביץ (הייתי מתפוצץ מצחוק כל פעם למשמע שמו) שבנוסף היה גם צולע, רדף אחרי כל פעם שברחתי משטח בית הספר. פעם אחת כשברחתי, המורה אסתר רדפה אחרי. אך הפעם היא לא לקחה ריזיקה, היא הוציאה את כל הכיתה לרדוף אחרי גם. ברחתי טיפסתי והשתטחתי על גג מבנה השירותים של בית הספר, ובהשראת המיקום והסיטואציה והכל, כשהמורה רצה מתחתי, נעמדתי והשתנתי עליה בקשת…..

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. גניחוביץ הודיע להורים שלי שאינני יכול להמשיך ללמוד בבית ספרו וכתב מכתב שהקנה לי את התואר המפוקפק: קשה חינוך. מכתב שהוביל אותי לפנימיית הילדים הנוראה הזו שבה הרגשתי כמו אוליבר טוויסט בסיפורו של צ'ארלס דיקנס.

החדר שניתן לי היה הראשון משמאל למשרד המנהל. חדר עם חלון זעיר מסורג. ללא וילון. קירות אפורים, מיטת ברזל עם כר נודף ריח איום של שתן ושמיכת צמר אפורה עליה כתבו בטוש שחור את שמי.

בחדר האוכל נתנו לנו לאכול בצלחות אמייל וכוסות מפח בלתי שבירים. בכיתי והתחננתי לאימי שלא תשאיר אותי במקום הנורא הזה. אך אמא הבהירה לי שאין אף בית ספר אחר שיקבל אותי. אין לי ברירה אחרת אלא ללמוד שם.

אין ברירה אחרת? בטח שיש!! החלטתי שאני בורח משם. בהזדמנות הראשונה.

נסיון הבריחה הראשון כשל.

בפעם השניה הצלחתי. וכך כשאך בגדי לגופי בלבד, התחלתי ללכת הביתה. מטלבייה דרך מחצית ירושלים לבני ברק. ברגל.

הלכתי עד ראשון לציון. שלוש שעות של הליכה. אכלתי תאנים שאותם קטפתי מהעצים שבצדי הדרך, וכל הדרך שרתי שירים שאמא שרה לנו בבית. שרתי ובכיתי, בכיתי ושרתי. כשהגעתי לתחנה המרכזית בראשון, זיהיתי נהג מונית שהיה ידיד של המשפחה. הוא נתן לי 10 גרוש שבהם קניתי לי בורקס עם חמינדוס, ובשאר – דמי נסיעה בקו 54 לבני ברק. איך שהגעתי הביתה, אמא נתנה בי מבט אחד ואמרה לאבא בלאדינו: 'אל תרביץ לילד!!'

היה ברור לכולנו שסיימתי את חוק לימודי בבית הספר. ולכן יצאתי ללמוד מקצוע. מקצועות חופשיים קראו להם באותם ימים. ברור!! הייתי חופשי מהלימודים דרכם.

למדתי נגרות על בוריה, סנדלרות, הייתי מרויח 5 גרוש להתקנת סוליה, 2.5 גרוש לתיקון עקב. עסקתי במסגרות וחרטות, הייתי ברינקס על אופניים עבור הדפוס הממשלתי, וכן התמחיתי בצביעה ובחשמלאות.

גם באותם ימים לא זנחתי את מעשי הקונדס. כמו בבוקר שהחלטתי שמגיע לי שאנשים יכבדו אותי. התחפשתי לילד עיוור. קרי, לבשתי משקפי שמש כהות מאד וצבעתי מקל כלשהו בלבן וכך בנקישות מקל על המדרכה, יצאתי לדרכי ליפו. על האוטובוס כולם פינו לי מקום וציקצקו בלשונם כמה מסכן אני בגיל צעיר כל כך. כולם ניסו לעזור לי בכל דרך והרגשתי את מבטם עלי גם אחרי שירדתי מהאוטובוס. עכשיו כבר פחדתי שמישהו יעקוב אחרי ויתפוס את התרמית, אז המשכתי בהצגה עד לתוך חצר הסנדלריה שם זרקתי את אביזרי התחפושת למראה תדהמתם של חברי. הרגשתי והבנתי איך בכל מצב ביכולתי להשפיע ולשלוט על יחסם של אנשים אלי.

משנת הבר מצווה שלי התחלתי לממש את התשוקה שלי לנגן על כלי נגינה. בתחילה למדתי לנגן על מפוחית, אח"כ חליל והרמוניקה. אולם חלום חיי היתה גיטרה. חסכתי גרוש לגרוש מעבודתי וזה היה הדבר הראשון שקניתי בחסכונותיי . היא עלתה לי 25 לירות. המון כסף באותם ימים. התקנתי בה מיתר אחד וניגנתי על הגיטרה בעלת המיתר הבודד. כשאבי ראה אותי מנגן כך ושאל אותי למעשי, הסברתי לו שכל מיתר יש לו צליל שונה ואני ככה מלמד את עצמי איך לנגן. הוא פשוט לא הבין אותי וגם לא הבין במוזיקה כלל. הוא פקד עלי להחזיר את הגיטרה לחנות.

בלב כואב כך עשיתי. ויתרתי על חלום חיי למען הערך המקודש בעיני של כיבוד הורים. בעל החנות עדיין ניסה לשכנע אותי שהגיטרה מעולה וכיצד להתקין את כל המיתרים, אך היה מנוי וגמור בליבי לכבד את רצונו של אבי.

זמן קצר לאחר מכן, אחי יהודה קנה לי גיטרה מכספו, ועליה לימדתי את עצמי איך לנגן. ומכיוון שיש לי שמיעה מעולה לצלילים, למדתי במהירות להפיק מהגיטרה את המקסימום. מהאקורדים ועד כיוונון הגיטרה בדיוק מרבי עפ"י שמיעה בלבד. כנ"ל גם תווים, הגם שלא ידעתי כיצד לקרוא אותם. למדתי לנגן באופן מושלם עפ"י שמיעה בלבד."

לוליק עבר מסע מלא מהמורות של עבודה מפרכת בקיבוץ נחשולים שבתמורתה זכה להאזנה לשירים ברדיו היחיד בקיבוץ, שירות צבאי מצטיין בגולני, גדוד 51 שזיכה אותו להצטרף ללהקת פיקוד הצפון. אחרי שנים של שירה מתוך סבל וקושי, הגיע סוף סוף הזמן שלו להמריא. בימים האלו נולדו השירים: 'שריונים יצאו' 'מסמר קטן' 'ששת המיתרים' 'זמר המלח האיטלקי' ועוד. אותם שר במועדון ביפו. בימים ההם הרווח מהופעה היה 10 לירות, שמהם הופרשו 5 לירות לשכירת דירה בתל אביב…. והשאר למחיה.

השינוי הגדול בחייו החל כאשר עבר לאילת, שם עבד ביום כדייג ובלילות היה שר במועדון 'הדג הכחול' ו-'סוף העלם'. שם שמע את שירתו תייר יהודי משוויץ והזמין אותו לשיר במועדון בציריך.

דלתות העולם הגדול נפתחו ללוליק, דרכם הוא נכנס במלוא ההתלהבות, צמא להצליח ולמצות את כל יכולותיו וכשרונו ולהעצים אותם. מציריך הוא עבר לשיר בלוגאנו, ברחבי איטליה, ג'נבה, סיציליה, לונדון, צרפת, סנט מוריץ ועוד ערים רבות. בעיקר הוא שר במועדוני ים תיכון – מועדונים שפתחו וניהלו יהודים מכיוון שהמועדונים הנוצרים היו סגורים בפני יהודים. המועדונים האלו היו סיפור הצלחה ענק שנולד מצורך וקושי שרק אתגרו את המוח היהודי כיצד להתגבר עליהם.

לכל מקום על המפה אליו הגיע, קבע לעצמו לוליק מספר מטרות אותם הוא כבש ויהי מה:

  1. ללמוד את השפה.– פשוט לדבר אל אנשים ולשאול אותם איך אומרים כל מיני פרטי אוכל, משפטים מדוברים, וכו'

"כדי לקשור קשרים ולהגיע לאנשים הנכונים, אתה חייב ללמוד לדבר את השפה שלהם!! דרך דיבור איתם פגשתי אנשים מעניינים ומדהימים, שמכל אחד למדתי דברי חכמה וידע שקידם אותי. ברגע שידעתי את השפה, התחלתי לשיר בשפה המדוברת, היכולת הזו הביאה מופעים ופרסים בערוצי הטלויזיה בכל מדינה בה הופעתי"

  1. ללמוד מהם המאכלים הלאומיים של המקום ומה אנשים אוהבים לאכול שם.

" בישול גורמה הוא אהבתי השנייה אחרי המוזיקה. למדתי לבשל מאכלים אוטנטיים של כל ארץ ברמה של שף גורמה מדופלם. אנשים התקשו להחליט ממה הם נהנים יותר, מהשירה או מהמאכלים מזילי הריר שהכנתי להם"

  1. בכל מקום לוליק עבד בעבודה נוספת מלבד ההופעות שלו. בד"כ באבטחת אישים מפורסמים ובביטחון. הוא לא הסתמך לפרנסתו רק על ההופעות והמוזיקה.

"העבודה הנוספת בביטחון עזרה לי ליצור קשרים עם האליטה המקומית. משהו שמלבד ההכנסה הנוספת, היא גם הצילה אותי וסללה לי דרכים רבות בהזדמנויות אין ספור"

לוליק חזר לארץ עטור שבחים ומעריצים מכל רחבי הגלובוס. מלבד יכולת השליטה והשירה בשפות: עברית, לדינו, ספרדית, איטלקית, צרפתית ואנגלית. הוא שר שירים ישראלים שעד היום מוטבע בהם חותמו. רומנסות בלדינו לצד שירים מדרום אמריקה וספרד מתורגמים בשפת המקור. שירי לורקה ושירים נפוליטנים ואיטלקיים שבזכות ביצועיו איטליה זכתה במקום הראשון והקנו ללוליק אזרחות כבוד בפלרמו. הופעותיו הענקיות היו ב'אולימפיה' שבפריז, ב'אלברט הול' שבלונדון ובמסע התרמה ענק ברחבי אירופה ודרום אמריקה, מסע שבזכותו נתרמו 42 מליון דולר לטובת קרן היסוד.

בארץ הוא כיכב בהופעות ענק עם גדולי אמני הבמה והשירה של אז. 'איש למנשה' 'גבעת ספון ריבר' ובייחוד ההצגה 'איש חסיד היה' שהצליחה מעל למשוער ועלתה 650 פעמים לבמה. ועוד הצגות מופעים וקונצרטים רבים. שיריו הופכים לנכסי צאן ברזל של שירי ארץ ישראל היפה.

שם, באחת מההופעות שלו הוא פגש את רונית, מי שהפכה להיות רעייתו האהובה ויד ימינו ב 33 השנים האחרונות.

"מה שהכי מדהים בעיני במופע או בהצגה היא התחושה איך אני מניע את עשרות, מאות או אלפי האנשים שבאולם. הם לגמרי 'אוכלים מתוך כף ידי'. עשיתי פעם ניסיון להנאתי כשבאמצע הופעה קראתי: 'אוטובוס מס' 1 יוצא לדרך!!' תיכף התרוקנו שתי שורות מהיציע לכיוון היציאה……. ואני קורא אחריהם: 'לאן אתם הולכים? הנהג עדיין לא הגיע…..' וכולם חזרו להתיישב….!!!

השליטה הזו היא לגמרי מוחלטת, רק ממקום שאני מביא אותם לשמחה, שירה, כיף, אושר הנאה עילאית ורצון טוב. והמקום הזה ממלא לי את הנשמה. ואת היכולת הזו אני לוקח איתי לכל מקום שהחיים ואנשים פוגשים אותי. כך אני רוצה להשפיע עליהם, ממקום גבוה של שמחה שירה ואושר."

מלבד מופעי השירה לוליק עבד שנים רבות במכס בתור חוקר. הוא הרבה אז להתבדח שהוא הזמר הטוב ביותר בין החוקרים והחוקר הטוב ביותר בין הזמרים….

שנת 2003 הביאה איתה מפנה עצום בחייו של לוליק בגלל תאונה נוראית אותה עבר. הוא כמעט ונמחץ בין שתי מכוניות. לוליק סבל מפגיעות נוירולוגיות, אורתופדיות ממצב של צליפת שוט.

10 שנים לקח ללוליק לצאת ממצב של חוסר תפקוד מינימלי, כאבי תופת בכל חלק מגופו ומדיאגנוזה שהוא יהיה לגמרי מוגבל בכל גופו. על שירה ונגינה לא היה בכלל מה לחשוב שכן לוליק גמגם קשות ולא יכול היה להזיז את ידיו כלל, ומלבד זה הוא איבד את הזיכרון לטווח הקצר.

כל ההופעות שלו בוטלו ותהליך שיקום ארוך וקשה עמד בפניו. רוב הרופאים התייאשו לגמרי ממצבו, חוץ מרופא משקם אחד יחיד ומיוחד, מלאך בדמות אדם,– ד"ר ויינגדן, רופאו המשקם מתל השומר, שהאמין דחף ואיתגר את לוליק שהוא יכול לחזור למה שהיה. מלבד השיקום בבית החולים, לוליק מצא באינטרנט תרגילים להחזרת הזיכרון אותם תרגל בסיזיפיות מידי בוקר, יחד עם השיקום הפיזי שכלל פיזיותרפיה, דיקור סיני ועוד תרגילים הגורמים לכאבי תופת. לוליק עשה את כולם בדבקות ועוד הוסיף עליהם, הוא רצה לשוב לנגן ולשיר, התגעגע לזה כל כך ולא היה מוכן לוותר על חלומו.

בימים אלו גילה לוליק מי הם חבריו האמיתיים. רוב 'החברים' שהיו כרוכים אחריו בימי גדולתו, נעלמו עכשיו כלא היו. ואחרים באו במקומם. חברים חדשים ובני משפחה קרובה שעזרו תמכו ודירבנו אותו להבריא. אותם הוא היום משאיר בקרבתו וסביבו.

עשר שנים של שיקום מפרך עברו על לוליק, שבסיומם גילו בצווארו גידול סרטני. שוב הוא מתאשפז ב"הוטל בילינסון" כפי שהתלוצץ בהומור שחור עם חבריו ומכריו, שם הוא עבר ניתוח להסרת הגידול. שוב דיאגנוזות מייאשות של רופאים שלא יוכל לשיר יותר. עשר שנים בהם הקריירה שלו קפאה על מקומה. עשר שנים של שיקום שבסופן לוליק חזר לא רק ליכולותיו הקודמים בשירה ובנגינה אלא חזר גם לשיר ולהופיע בציבור בכל מקום בו מזמינים אותו. מגוון של ערבי זמר סוחפים עם נגנים ושירה מכל אוסף השירים המפואר שלו. חלק מההופעות שלו משלבות רומנסות ספרדיות ושירים מדרום אמריקה משולבות עם להקת רקדניות הפלמנקו –"קומפאס" שרוקדות בכוריאוגרפיה מיוחדת שהותאמה לשירים של לוליק.

אני יושבת לי בביתו שבגבעתיים מול האדם האגדי הזה שמראה לי בצניעות אופיינית, בסחבקיות וכלאחר יד את פרס מפעל חיים באמ"י, פרס אריק איינשטיין, אזרחות כבוד שקיבל מהכנסת וכן מעיריית גבעתיים. דיסקים שהוציא: 'שירים לאורך הדרך' ,'השושנה פורחת שוב'. ובסוד אגלה לכם שלוליק מתנדב באופן קבוע לשיר ולנגן לאוכלוסיות מועטות יכולת, נכים ובעלי צרכים מיוחדים. על ביטול ההופעות האלו הוא הכי הצטער בזמן השיקום שלו. וזה אושר עילאי בשבילו לשוב ולשמח אותם.

לוליק לוי, אמן זמר ומלחין נדיר שיחגוג בעוד ימים ספורים ב – 1.11.18 את יום הולדתו ה – 80. ויופיע בערב מיוחד בבית היוצר בנמל תל אביב בתכנית: 'שירים לאורך הדרך' בליווי נגנים ולהקת רקדניות הפלמנקו 'קומפאס'. ושם באינטליגנציה חריפה וחדה, ניצוץ של שובבות וצחוק שלא משה מעיניו מאז ילדותו, עם המבט הזה הוא ישלוט על הקהל שלו. מהפנט אותו לגמרי. כפי שהוא עושה עכשיו, לקהל שיושב בביתו שבגבעתיים שמלבד רונית הוא רק אני.

 

 

 

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

מגזין מדור לדור - גיליון החודש
מגזין מדור לדור 125
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
מודעת פרסום של שי מזרחי - מלחמות ה- AI
צור קשר
advizy.me יצירת שיתופי פעולה בין עסקים בלחיצת כפתור

יצירת שיתופי פעולה בין עסקים בלחיצת כפתור

הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן