כמה אנשים נמצאים בחיינו מדי יום, ובכל זאת, עם כמה מהם אנחנו מרגישים שיש לנו קשר עמוק באמת?
אנחנו חולקים עם אנשים בית, מקום עבודה, ארוחות משפחתיות ושיחות יומיומיות. מכירים את ההרגלים שלהם, יודעים מה משמח אותם, מה מרגיז אותם, ולעיתים אפילו יכולים לנחש מה יאמרו עוד לפני שפתחו את הפה.
אבל האם אנחנו באמת רואים אותם?
קרבה ועומק אינם בהכרח אותו הדבר.
יש אנשים שאנחנו פוגשים בכל יום, ובכל זאת לא תמיד רואים אותם באמת. ויש אנשים שאנחנו פוגשים לעיתים רחוקות, ובכל זאת מרגישים שהם מכירים אותנו לעומק.
אני חושבת שעומק של קשר מתחיל במקום שבו אנחנו מפסיקים להניח שאנחנו כבר יודעים הכול על האדם שמולנו.
אני נזכרת בשיחה עם בני הבכור, כשהיה בן עשר. ילד שהצטיין בלימודים, בספורט ובנגינה, אבל לא אהב לקרוא ספרים. ניסיתי לעודד אותו, סיפרתי לו על עושר השפה, על עולם הדמיון ועל כל מה שקריאה יכולה להעניק לו.
הוא הקשיב לי ואז שאל: "אז הבן של רונית לא אוהב לקרוא, אז מה קרה?"
הסתכלתי עליו לרגע ואמרתי: "אתה צודק. לא קרה כלום"
באותו רגע הבנתי שהוא לא זקוק לעוד הסבר על חשיבות הקריאה. הוא מבקש שאכיר גם בחלק הזה שלו, שאינו תואם את מה שחשבתי שנכון עבורו.
ולפעמים זה בדיוק מה שקורה לנו בקשרים הקרובים ביותר. אנחנו מכירים כל כך טוב את האדם שמולנו, עד שאנחנו מפסיקים להיות סקרנים לגביו. שוכחים שגם הוא ממשיך להשתנות, להתפתח, לבחור ולגלות על עצמו דברים חדשים.
אבל עומק אינו נוצר רק משיחות נפש.
הוא נמצא גם בשתיקה שאינה מביכה, במבט שמבין בלי מילים, וביכולת לומר משהו שקשה לנו לומר ולדעת שהקשר יישאר.
הוא נמצא גם ברגעים שבהם אנחנו לא מסכימים. כשאנחנו מצליחים להקשיב לעמדה שונה משלנו, בלי למהר לתקן, לשכנע או להוכיח.
בעיניי, אחד הביטויים היפים ביותר לעומק של קשר הוא הידיעה שאני יכולה להיות מי שאני, בלי לחשוש שכל אי־הסכמה תערער את מקומי בליבו של האחר.
ואולי זו אחת המתנות הגדולות שאנחנו יכולים להעניק לאנשים הקרובים אלינו: לא רק להיות נוכחים בחייהם, אלא להמשיך להכיר אותם, גם אחרי שנים רבות.
כי קשר עמוק אינו קשר שבו אנחנו יודעים הכול זה על זה, אלא קשר שבו אנחנו ממשיכים להיות סקרנים, להקשיב ולגלות זה את זה מחדש.
