יענקל'ה בודו

השחקן יענקל'ה בודו בראיון מיוחד למגזין "מדור לדור" :
"אני לא נותן לגיל להוליך אותי, אני מוליך את הגיל"

2-2

הגיל (82) אינו משהו שמפריע לשחקן הוותיק אחרי 60 שנה על הבמה, 200 דמויות שגילם בהצגות, ועוד 14 סרטים ששיחק בהם הוא מרגיש שהוא עוד במלוא כוחו בשיחת הטלפון אמר לי יענקל'ה בודו להגיע לבית קפה ברחוב ארלוזורוב פינת שלמה המלך בת"א, "אני לא זוכר בדיוק את השם", אמר. באותה שיחת טלפון היו עוד כמה דברים חשובים לגבי מקום המפגש. כנראה שלא זכרתי, והתוצאה הייתה שהגעתי בזמן, אבל לא למקום הנכון.
כך מצאנו את עצמנו שמשון הצלם ואני מגיעים אליו בהתנצלות  ובאיחור של 20 דקות. זה, אולי, מסר חשוב לעתיד: כשנפגשים עם אדם בן 82 – הוא אולי מבוגר בגיל, אבל הזיכרון שלו טוב יותר משלך.
"קראתי לך בטלפון יעקב", אני אומר לבודו בתחילת הריאיון, "יש כאלה שקוראים לך 'יענקל'ה' , ויש כאלה שקוראים לך 'בודו'. איך נוח לך שקוראים לך ?"
"קרא לי יענקל'ה", הוא אומר, ומסביר "כשנולדתי רצו לתת לי את השם 'יעקב' ", הוא מדגיש את ה'ע' בשם 'יעקב'. אמי ז"ל אמרה 'מה יעקב ?, יעקב צריך להיות אדם גבוה, יפה. ואני נולדתי קילו וחצי". הוא מחייך, "בסוף הסכימו על יענקל'ה".
כששמשון הצלם מבקש לצלם אותו, מסיר בודו את הכובע שולף מסרק קטן ומעביר אותו על ראשו.
"אני יכול להיות יפה", הוא אומר ומזכיר את הביטוי המפורסם של אורי זוהר- הבמאי ושחקן הקולנוע. בודו כיכב בשנת 1966בסרט "מוישה ונטילטור" אותו ביים זוהר.בשנת 1977 חזר אורי זוהר בתשובה, נעשה רב וכיום חי בירושלים.
תמצית האושר
סיפרתי לבודו על הקטע ביוטיוב שבו רואים את הנכדה שלו-ענבל, שרה לו שיר באידיש לפני קהל, באירוע בו העניקה לו האקדמיה הישראלית לתיאטרון, פרס התיאטרון על מפעל חיים.
בנימוקיהם למתן הפרס כתבו חברי הוועדה: "בודו הוא מאמני הבמה הרבגוניים בישראל. קשת הסגנונות בה הופיע נעה מהבמה הקלה ועד לתיאטרון הדרמטי הרציני. בודו, שהיה מעורב בעשייה בכל התיאטראות בארץ, הוא מהדמויות המרכזיות שפיתחו את תיאטרון היידיש ואת התרבות האידית. שחקן בעל משחק ייחודי שזכה לפופולריות רבה ומייצג בחום השופע ממנו ובהומור המיוחד שלו, שכבה שלמה של עולים שהגיעו ארצה ממדינות מזרח אירופה".

האירוע היה לפני 3 שנים. "הסתירו את העניין ממני הביאו

את הנכדה שלי לטקס, פתאום לא שמתי לב ואני שומע שאומרים 'ועכשיו נזמין את הנכדה', כעבור כמה שניות ראיתי אותה על הבמה מתחילה לשיר".
"הפרס הוא לא סתם", אומר בודו, "כל החיים אתה מקדיש לתיאטרון ופתאום הממסד בעצמו, מכיר בך".

התחלה בלהקה צבאית
יענקל'ה בודו נולד ברומניה ועלה לישראל ב-1950, הוא התאקלם במהירות ושנה לאחר עלייתו גוייס לגולני "הרובה היה גבוה יותר ממני" הוא מסכם את תקופת שירותו הקרבי.
הוא היה בין מקימי להקת 'פיקוד דרום'. "אם אני צריך לשים אצבע על התחלת הקריירה שלי", הוא נזכר, "זה היה בשנת 1953-1954 כששלחו אותי להקים את להקת פיקוד צפון".
עם שחרורו, כיכב בודו בהצגה "מוישה ונטילטור", שהייתה הלהיט הישראלי של התקופה והוצגה יותר מאלף פעמים, בהמשך שיחק גם בסרט באותו שם.
הוא שיחק בתיאטרון "הזירה", "הבימה" ו"תיאטרון חיפה".לצד הקריירה הבימתית כיכב גם בסרטים ישראלים.

אהבת קהל
איך שחקן יודע שאוהבים אותו ?
"זה הדבר החשוב ביותר לשחקן, אם אין לך קהל שאוהב אותך, לדעתי, שחקן צריך לעזוב את המקצוע.
אני יודע שאוהבים אותי כשאני מקבל מחיאות כפיים ברגע שאני עושה את  הצעד הראשון על הבמה,  וזה לא קורה לכל שחקן. האהבה היא גם כשאתה פוגש את האנשים האלה.
אני לא מתבודד, אני שחקן עממי במירכאות. מאז תחילת הקריירה, תמיד עניתי למכתבים ופניות שהגיעו אליי.אפילו לפניות כשאנשים מגיעים אליי הביתה ומבקשים ממני לברך אנשים בגיל 80. באים הנכדים 'תגיד משהו לסבא שלי, הוא מאוד אוהב אותך'  ".
בודו ראה כבר באמת את כל סוגי הקהל. "היו מגיעים אנשים לתיאטרון ושואלים 'איזו הצגה יש ?
בודו משתתף ? "
ואמנם החברים בוועדת האקדמיה הישראלית לתיאטרון, שהעניקו לו את הפרס כתבו: "בודו הצליח לפתוח את שערי התיאטרון לפני אנשים רבים שבדרך כלל רגליהם לא פקדו את אולמות התיאטרון".
"הופעתי פעם בעכו ואחרי 20 דקות מתחילת ההצגה מישהי בקהל לא הרגישה טוב, התחילו להחיות אותה ופינו אותה לבית החולים. אחרי חצי שעה, לך תמשיך בהצגה".
איך ממשיכים ?
"זה קשה", הוא מסביר, "אבל עושים סוויץ'. אתה חייב, לא רק על הבמה, גם בחיים".
הוא נזכר במשהו אישי שאירע לו. "אתה בדרך להצגה ומודיעים לך שאבא שלך נפטר. מה אתה עושה ?"
"שיחקתי אחרי הלוויה, הלכתי לרב, הרב אמר לי: 'אם אתה מתפרנס לבדך ממה שאתה עושה בתיאטרון – אל תלך. אבל אם באמצעותך מתפרנסים עוד אנשים, – לך תופיע!'  הייתה להקה של 14 איש בהצגה הזאת, הרב אמר לי בשקט, 'לך תופיע'. "עכשיו", אומר בודו, "אתה צריך לגייס את כל הכוחות".

הבמה – כמקום לריפוי מחלות
"אתה בא לפעמים לשחק ומביא את הבעיות שלך מהבית. ברגע שהאורות נדלקים ואתה על הבמה – זה עובר כמו קסם".
"שחקן זה לא מקצוע", הוא מסביר, "שחקן זו מחלה בריאה. כשאדם חולה, הוא הולך לרופאים, אנחנו עושים הכל כדי שהמחלה תגדל. אנחנו חיים מהצגה להצגה. כל מחזה מזרים לך דם חדש כדי שתמשיך להיות חולה. זה מקצוע מאוד אכזר".
ביידיש זה נשמע מצחיק יותר
בודו מזוהה עם תיאטרון יידישפיל- תיאטרון יידיש הפועל בתל אביב. הוא הצטרף לתיאטרון ב-1992 ומאז מילא תפקידים ראשיים במרבית הצגותיו, הוא גם העלה תכניות יחיד ביידיש ובעברית.

מה יש ביידיש שגורם לנו לצחוק ממשהו שאנחנו לא מבינים?
"זו שפה מתנגנת" אומר בודו, "שפה שנכנסת לך ללב כשאתה שומע אותה".
תיאטרון היידישפיל מעלה  כבר עשר  שנים, במסגרת "סל תרבות", את המחזה "געבירטיג"-המחזה נכתב על פי שיריו של מרדכי געבירטיג, שחיבר שירים עממים ביידיש. כמה משיריו – מוכרים ומושרים עד היום, המחזה מוצג בפני תלמידים שנוסעים לפולין וכאלה שחוזרים מפולין, גם במגזר הערבי והדרוזי.
"אנחנו מופיעים עם ההצגה הזו כדי לתת טעימה על החיים שהיו לפני השואה", מסביר בודו."בהצגה, אנחנו מרוויחים קהל לעתיד", הוא אומר בהתרגשות, "הם  יושבים כאילו משהו מכשף אותם. יושבים שעה וחצי בשקט צוחקים במקומות הנכונים. אנחנו מציגים את הטקסט בעברית ושרים את השירים ביידיש. אם אתה שואל מה יש ביידיש", הוא אומר, "השפה הזו מכשפת, אין לי תשובה אחרת".
בודו מזכיר את  דז'יגאן ושומאכר, צמד קומיקאים ביידיש שפעלו בארץ עד 1960.
"לפני שנים שאלו את דז'יגאן מה ההבדל בין הומור יהודי להומור ישראלי", מספר בודו.

"הומור יהודי", ענה דז'יגאן לשאלה "בא מהשכל, מהראש, מהלב, מהנשמה, מהקרביים עד לפופיק. וההומור הישראלי
מתחיל בפופיק".  ומוסיף בודו "והיום התשובה שלו אקטואלית יותר מתמיד".
מתי הצרות גרמו להומור היהודי להיות טוב יותר, אז או היום ?
"כשיהודי נאנח לפני 150 שנה", משיב בודו, "הוא נאנח מצרות הקיום היומיומי. כשיהודי נאנח היום, הוא נאנח כי המזגן שלו לא מספיק חזק וכי מסך הטלוויזיה שלו לא מספיק גדול. אנחנו עם שיודע לצחוק על עצמו".
חנוך לוין ביידיש
בימים אלה משחק בודו במחזה "סולומון גריפ" מאת חנוך לוין."חנוך לוין לא כתב ביידיש", הוא אומר, "אבל הוא חשב ביידיש". המחזה הוצג בחודש יוני גם במסגרת פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי.
בודו: "המחזה מספר על אדם ששמו סלומון, שהוא חולה. הוא לא ממש חולה, הוא עושה את עצמו חולה כדי לזכות בתשומת לב, אהבה ורחמים. עקב הסיפור הזה, הוא מסתבך עם אשתו ולא רוצה לקבל טיפול רפואי. הוא מחליט שהוא חולה כבר ארבע שנים. בא רופא לטפל בו, והרופא מתאהב באשתו. בסופו של דבר הוא הופך להיות ילד ואשתו מאמצת אותו", וכל זה, כאמור ביידיש.
"אני לא נותן לגיל להוליך אותי, אני מוליך את הגיל"
לפני שנתיים השתתף בודו בתשדיר מטעם המשרד לאזרחים ותיקים. במשך 2 דקות הוא מדבר שם על דברים שבאמת חשובים בחיים.
בתשדיר הזה אמרת "אני לא נותן לגיל להוליך אותי, אני מוליך את הגיל', במה באה לידי ביטוי האמירה הזו ?
"לפני שנתיים השתתפתי בצילומי סדרת הטלוויזיה "גיא אוני" על פי ספרה של שולמית לפיד", הוא מספר, "היה שם קטע שהייתי צריך לרדת מהאנייה לחוף, באמצעות חבל. הביאו לי בחור, כפיל. אמרתי 'לא ! אתה תן לי לעשות את זה". הצוות ניסה לשכנע את בודו לא לבצע את הסצנה הזו בגלל הסכנה שבדבר, בודו התעקש. "ירדתי בחבל מגובה 2-3 מטר, ועשיתי את זה. קיבלתי שריטה, אבל עשיתי".
"עד היום אני לא מבקש עזרה בדברים הקטנים ובדברים הגדולים. אני לא עושה הנחה לעצמי, אני לא רוצה שיכינו לי קפה, ואני לא רוצה שיחליפו אותי בסצנה כשצריך לרדת בחבל.
אם יש אפשרות ללכת ברגל ממקום למקום – אני הולך. אני מוליך את הגיל בדברים הפיזיים הקטנים".
"שהפחד יפחד ממני, ולא אני מהגיל"
בודו עובר בימים אלה תקופה קשה מאוד. "אשתי חולה מאוד, אני עושה את העבודות בבית, אני סובל יחד אתה ולא עוזב את העבודה."
"עשית סרטים", אני אומר לבודו. "14 סרטים",  הוא אומר וקוטע אותי. "עשיתי תכנית יחיד ביידיש וגם בעברית, מה עוד ?"
"לא, אנחנו לא מסכמים כלום, זה לא ראיון סיכום", אני אומר לו.
בודו משיב, "אני גם לא מתכוון לראיון סיכום".

 

 

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן