דן אגם, עובד במשרה ממשלתית בתחום הפיננסי, נשוי ואב לשלושה. מאחורי "החיים הרגילים" מסתתר סיפור של הורות לילד בעל צרכים מיוחדים, פרידה מוקדמת מהבית, מחלה במשפחה ואבל שלא קיבל שם. מהשבר הזה נולד "צל של חלומות", ספר הביכורים שלו – רומן מרגש ונוגע ללב על אובדן ממשי מול אובדן של חלום ועל הבחירה לקום גם כשנשאר הצל
מאת: זהר נוי צילום: רותם אגם
מה עושים כשהחיים ממשיכים, אף אחד לא נפטר ואתה מתהלך עם תחושת חור בבטן? מה עושים כשהאובדן הוא לא אדם אלא עתיד? חלום? הדימוי של המשפחה שחשבת שתהיה? על כל השאלות האלה מנסה דן אגם לענות. הוא למד על בשרו שהאבל הגדול ביותר יכול להיות דווקא במקום שאין לו לוויה ולא יושבים עליו שבעה. מהמקום הזה הוא כתב את "צל של חלומות" – ספר שנולד לא מתוך שאיפה להיות סופר, אלא מתוך הכרח לא לשתוק. דן אגם (59), נשוי, אב לשלושה ילדים, שעובד במשרה ממשלתית בתחום הפיננסי, חי במאמץ מתמשך להחזיק בית ומשפחה גם כשהרצפה זזה מתחת לרגליים שוב ושוב.
צל של חלומות
"צל של חלומות" הוא רומן מרגש ונוגע ללב שעוסק באובדן שלא תמיד זוכה להכרה: אובדן של חלום, של עתיד שבדמיון, של חיים כפי שחשבנו שיהיו. זהו ספר על פרידה שהיא לא בהכרח תוצאה רק של מוות, אלא גם של שינוי עמוק ובלתי הפיך שמאלץ את האדם לבנות את עצמו מחדש במציאות אחרת לעיתים זרה וכואבת.
במרכז העלילה שתי דמויות שונות מאוד זו מזו, אך דומות בכאב שהן נושאות. דניאל, גבר צעיר שחווה אובדן ממשי שוקע באבל ובאטימות רגשית לאורך שנים. הוא מתקשה לחזור לחיים וליצור קשר משמעותי עם העולם סביבו. מולו ניצבת אור, אישה שחלתה בסרטן וננטשה על ידי בן זוגה דווקא בשיא ההתמודדות. האובדן שלה אינו מוות, אך הוא מוחשי לא פחות: אובדן האמון, הזוגיות והחלום על חיים משותפים כפי שדמיינה אותם.
המפגש בין השניים יוצר תהליך עדין של היכרות, שיקוף וריפוי הדדי. משיחות, ממפגשים ומהסיפורים שנהגה אור להמציא על אנשים זרים נחשפות שכבות עמוקות של כאב, של פחד ושל תקווה. בהדרגה מתברר שהניסיון לעזור לאחר הופך גם לדרך להביט פנימה וכי הריפוי הוא לא תהליך חד כיווני, אלא תנועה משותפת.
דן שואל באמצעות ספרו האם ניתן בכלל להשוות בין סוגי אובדן שונים או שכל אדם נושא את צלו שלו בדרכו הייחודית. לצדן של הדמויות המרכזיות מופיעות דמויות משנה שחוות אף הן פרידות מחלומות שלא יתגשמו ומעמיקות את העיסוק במחיר הרגשי של ויתור, של קבלה ושל השלמה.
את הספר "צל של חלומות" כתב דן אגם בבגרות, ברגישות ובאנושיות בו הוא פונה במיוחד לאנשים שחוו שבר, שינוי או פרידה שלא זכו ללגיטימציה מלאה מהסביבה. זהו סיפור על אבל שקט, על כתיבה, על קשב כדרך התמודדות ועל האפשרות לבחור בחיים גם כשהחלומות שלא התגשמו ממשיכים ללוות אותנו כצל נוכח, אך ניתן לנשיאה.
הרעיון לכתיבת הספר
"הסיבה שהחלטתי לכתוב לא הייתה חלום ישן שקיבל סוף סוף מקום. זאת הייתה התפרקות: משבר גדול של המשפחה, משבר בריאות של הקרובים אליי ביותר. יש לי ילד בעל צרכים מיוחדים בתפקוד לא גבוה שלצערי בגיל 11 נאלצנו להוציא אותו מהבית. זאת הייתה החלטה קשה מאוד שהשפיעה על כל בני משפחתנו. אשתי חלתה בסרטן זמן קצר לאחר מכן והרגשתי שעולמי מתפרק. השתתפתי בקבוצת תמיכה למשפחות במצבי ושם הציעו לי להעלות על הכתב את כל מה שקרה לי – את התחושות, את הכאב – גם אם לאחר מכן זה ילך לפח".
בראיון איתו הוא מספר על שנים קשות מאוד בבית, על סיטואציה בה "כל הבית סובב כל היום סביב ילד אחד שדורש תשומת לב בלתי פוסקת, סביב ילד אחד שמכתיב שגרה של כוננות ובתוך זה שני הילדים האחרים וגם החיים האישיים של ההורים – זזים הצידה".
"צריך להגיד תודה על מה שיש, גם כשכואב"
בספרו חושף דן אגם את הכאב שלו: מול הבן, ההתמודדות עם מחלתה של אשתו ועם ניפוץ החלום לשמוע את בנו מדבר. "לכולנו יש חלומות, לכולנו יש רצונות, לא כולם מתגשמים. כשכתבתי שאלתי את עצמי 'מה עושים עם האובדן הזה. האם שוקעים בתוכו, או מקבלים אותו?'", הוא מספר.
מה פירוש שם הספר "צל של חלומות"?
"החלומות שלא התגשמו, השאיפות שלא התממשו – הולכים איתנו כצל – אנחנו לא נפרדים מהם לגמרי, הם לא נעלמים, הם פשוט משנים צורה. הם נוכחים לידך גם כשאתה צוחק, גם כשאתה מתפקד, גם כשאתה 'בסדר'".
מה החלום שלך?
"החלום שלי קשור לבני. כשהוא נולד רציתי רק שהוא יהיה בריא. בהמשך ראיתי את הפער בינו לבין אחותו התאומה. חלמתי שהוא יהיה כמוה. החלום הכי גדול שלי שאני אזכה באחד הימים לשמוע אותו מדבר. הוא לא ורבלי, יש לי ילד שאני לא יודע איך נשמע הקול שלו, אני לא יודע איך עבר עליו היום בבית הספר ומה שלומו באמת".
דן מספר כי התקשורת בין בני המשפחה והבן מתנהלת באמצעות כרטיסיות, לוחות תקשורת, אוצר מילים מצומצם מאוד. לפעמים הקשר לא מצליח, ואז מגיעים לסבבים של התפרצויות שיכולות להגיע גם למצבים אלימים".
מה נתן לך את הכוח להתמודד עם כל המצב?
"אתה מחליט איך אתה חי עם זה. אתה רוצה לשכב על הרצפה ולבכות. אם אתה רוצה להתמודד, אז תקום – מותר להזיל דמעה, אבל לקום. הכוח שלי בא מהחיים עצמם: צריך להחזיק בית, יש שני ילדים נוספים, יש אישה שהיא 'החבר הכי טוב שלי' הוא מספר שבלי חברות אמיתית בין בני הזוג הכול מתפרק.
עד כמה הספר מתעד את המציאות?
"בספר אני עוסק בהשוואה בין אובדן ממשי לבין אובדן לא ממשי. את שניהם אני מכיר. הגיבור דניאל חווה אובדן ממשי ושוקע במשך שנים בתוך עצמו, לא מצליח להתרומם מעל האבל. מולו נמצאת אור – אישה שחלתה במחלת הסרטן וננטשה בתוך כדי המחלה. האובדן שלה הוא לא ממשי במובן שאין מוות, אבל יש שבירה, יש נטישה, יש חלום שנגמר. אני שואל את עצמי וגם מפנה לקורא את השאלה: מי משניהם נמצא במצב יותר קשה? ומנסה להשיב בקו העלילה שאין כאן מקום להשוואה – כל אחד והסיפור שלו על האובדן שלו, על האבל שלו ועל ההתמודדות שלו".
"דניאל מבחינת קווי האופי הוא אני. יש דברים עליהם לא כתבתי כדי לשמור על פרטיות בני משפחתי. אל תחפשו את הסופר בתוך הטקסט, תחפשו את עצמכם – כמו שאדם שומע שיר ומזדהה, הוא מזדהה עם עצמו לא עם מה שעבר על הכותב. כך גם כאן: בספר אני מנסה להחזיר את הקורא אל עצמו".
בסופו של דבר, הוא מודה שדניאל בנוי מקווים מקבילים אליו. הוא נתן לדניאל "לא מעט", אבל יש מקומות שהוא השאיר לעצמו. לא כל דבר מונח על השולחן – הוא טוען שיש סיטואציות ושנים שהוא מעדיף שיישארו איתו.
מה המסר שאתה רוצה להעביר לקוראים?
"אם אתה במשבר – קודם כל שב וכתוב – לא לשתוק, אל תסתיר ואל תחביא בייחוד אם אתה מתקשה לדבר עם חבר קרוב או עם משפחה קרובה. אני ממליץ לא 'לכתוב למגירה', אלא להוציא את הדברים מהמגירה. מבחינתי זאת הייתה כתיבה תרפויטית. לפעמים נשארתי בלי יכולת לבטא את הרגשות שלי וכאן נכנסו השירים".
הסבר
"לפעמים אתה שומע שורה משיר, משפט, פזמון ואתה אומר לעצמך: רגע, זה מדבר עליי, זה אני", דן משתמש בספרו בשירים כדרך לקצר מרחק אל הרגש. הוא מספר שהוא פותח את הספר בכמה שורות משירים של זמרים ושל זמרות ידועים – שירים שמצליחים בכמה מילים "לסכם סיטואציה" שהייתה דורשת ממנו פרק או שניים. הוא משלב בספר כ-12 שירים.
מה נאחל לך לסיום?
"שהספר יגיע לכמה שיותר קוראים שנמצאים במשבר, שאדע ושאמשיך להתמודד עם משברים אם יגיעו. כיום אני עובד על ספר המשך כך שאני לא נפרד עדיין מהדמויות ומהכתיבה שעשתה לי רק טוב בזמן השפל שלי".
"אני גם מבקש", הוא מוסיף לקראת סיום, "לומר תודה לאנשים מופלאים, שכולם לב, של "בית פישמן– בית לחיים", לאנשי "שלו שרותי שיקום" ולא פחות חשוב למקום עבודתי ולממונים עלי, על הכלה, סובלנות והמון אמפתיה".
"צל של חלומות" הוא לא ספר שמבטיח נחמה קלה, הוא לא מספר אגדת "סוף טוב" פשוטה. דן אגם מבקש בספרו דבר אחד: להכיר בכך שהחלומות שלא התגשמו לא נעלמים, הם נשארים כצל ולבחור כל יום מחדש איך ללכת איתם – לשקוע בהם או ללכת קדימה למרות שהם לידך.
הספר "צל של חלומות" זמין בחנויות הספרים המקוונות
