מאת: אביטל גרינשטיין-ניצן
ט״ו בשבט תמיד מגיע ברגע הנכון. בדיוק כשאנחנו מתחילים להתעייף מהחורף, האדמה מזכירה לנו שהיא חיה, נושמת, ומתחדשת בשקדיות הראשונות, בריח הגשם האחרון, ובסיפורי העצים שנושאים איתם כוח של שורשים.
וכמו העצים, גם היין הישראלי מספר סיפור של אדמה.
ט״ו בשבט הוא הזדמנות נדירה להביט בכוס היין לא רק כמשקה, אלא כטקס קטן של חיבור לארץ, לעונות השנה, ולדרך שעברנו.
במסורת של ט״ו בשבט נהוג לשתות ארבע כוסות יין, מהיין הבהיר ועד ליין הכהה.
מסע שמדמה התפתחות, שורש וצמיחה. כשעושים את זה עם יינות ישראליים, הסיפור הופך אישי ומקומי הרבה יותר.
הכוס הראשונה – יין לבן וצלול, שמסמל התחלה, אוויר, לבלוב
הכוס הבהירה מסמלת את הרגע שבו הכול מתחיל.
יין לבן ישראלי רענן, עם ניחוחות פרחוניים או הדריים, מזכיר את הניצנים הראשונים על העץ.
זה רגע של נשימה. של פתיחה. של אפשרות.
הכוס השנייה – יין לבן זהוב או רוזה: שמסמל הבשלה ראשונית
הגוף כבר קצת יותר מלא, הצבע מתחמם, הטעמים מעוגלים יותר.
כאן מרגישים את הדרך: את עבודת הקרקע, את השמש הישראלית, את רוח הים או ההר,
שמטפחת את הענבים.
זוהי כוס שמספרת על תהליך, לא על תוצאה.
הכוס השלישית – יין אדום קל: עומק ונוכחות רכה
כמו עץ שכבר עבר כמה עונות, אדום קל מביא איתו עומק בלי כבדות.
זו כוס, שמתחילה לחבר אותנו לסיפור האישי שלנו, לאדמה שעליה אנו צומחים.
הכוס הרביעית והאחרונה – יין אדום מלא: שורשים, חוזק, סגירת מעגל
היין הכהה מסמל את החיבור המלא לארץ, לעומק, לשורשים.
זה הרגע שבו אנחנו מבינים, שהמסע כולו היה הכנה להשגה, להבשלה, ליציבות.
בכל לגימה יש עולם: כרמי הרי יהודה, אדמת הבזלת בגליל, רוחות הערב של הנגב, וכמובן האנשים שמגדלים, בוצרים ויוצרים סיפור ישראלי של עמל ואהבה.
ט״ו בשבט מזכיר לנו שהיין הוא לא רק תרבות, הוא שיחה עם האדמה שעליה אנחנו עומדות.
וזה אולי הכוח האמיתי של החג: לראות את עצמנו דרך ארבע כוסות, דרך ארבע תחנות של חיים.
כי כל אחד מאתנו צומח, משתנה, מבשיל בדיוק כמו היין.
