הרוחות של חני

לרגל הוצאת ספרה "איה", מדברת חני וייס על מחלת הפיברומיאלגיה שתקפה אותה אחרי תאונת דרכים. "הכתיבה היא דרך התמודדות ושיחה בין אני לעצמי", אומרת חני שחולמת להקים מרכז לילדים שמצאו עצמם דרי רחוב בירושלים

מאת: זהר נוי

לחני וייס יש רוחות חזקות בחייה. אלה לא רק רוחות העבר שחוללו סערה גדולה, אלא גם רוח גבית חזקה שגרמה לה להתגבר על מכאובי הלב והגוף. אפילו מול מחלת הפיברומיאלגיה, ששואבת כוחות מהגוף והופכת אותו לשבר כלי, הצליחה לעמוד בעזרת המגן החזק מכל: המילים.

חני וייס, (53, גרושה +1), תושבת ירושלים, מטפלת זוגית וסמנכ"לית במוזיאון ארצות המקרא, עוסקת בענייני כספים ומשאבי אנוש, מעידה על עצמה שמגיל 3 היא מתעניינת במוזיקה, יצירה ותרבות. "כשהייתי בחורה צעירה, לפני הצבא, הייתה לי אפשרות ללכת לשירות מעניין בחיל המודיעין או ללכת עם הכישרון והאהבה למוזיקה ולהיבחן ללהקה צבאית. אחרי לבטים רבים החלטתי בסופו של דבר ללכת ללהקה, ואני שמחה מאוד שזאת הייתה הבחירה שלי", היא מספרת.

ספרה "איה (היא)", שיצא בהוצאת ספרי ניב, מגולל את סיפור חברותם היוצא דופן של איה, גיא ורון – שלוש דמויות שלדעתי כל אחת מהן יכולה בשקט למלא ספר, אבל השילוב של שלושתם ביצירה אחת הוא מרתק ובנוי לתלפיות.

בואי נתחיל משם הספר "איה (היא)". מה הפירוש של השם? לי זה נשמע כאילו לא היית סגורה על שם הספר. אפשר להניח שזאת לא הסיבה.

"איה זה שם של אישה וגם הקול שיוצא לנו מהפה כשכואב לנו. 'היא' זה איה בהיפוך אותיות. אז אפשר להגיד שהספר הוא על היפוכים, על מכאובים ועל מה שביניהם".

הסיפור, שמתפרש על פני שלושה עשורים, מסופר מנקודת מבטו של כל אחד מהגיבורים: איה, רון וגיא, והוא סובב סביב מערכות היחסים שלהם. לאורך הספר מגלה כל אחד מהם את האמת שבו וכמה קשה להגיע לנקודה המופלאה שבה אתה שלם עד הסוף עם עצמך.

ספרי לי על גיבורי הספר. איה היא הגיבורה הראשית?

"איה היא לא הגיבורה הראשית, אבל היא ללא ספק החוט המקשר בין הדמויות. איה היא דמות מעניינת מאוד, מאוד טוטאלית, מאוד עוצמתית, אבל שקטה. היא מוצאת שלמות בנתינה, בתרומה לחברה על ידי הקמת מעונות לנוער בסיכון, אבל נדרשת לפשרה כואבת בחייה. רון הוא הדמות ה"רגילה" בספר ואולי גם החלום שלי. הוא מאוד מיושב בדעתו, מאוד ביתי. הוא מחפש ומוצא את תחושת השלמות בהקמת משפחה, אהבה וכל המשתמע מכך וללא צורך בפשרה. וגיא הוא פרחח שבוחן גבולות, ולא לוקח אחריות על שום דבר. הוא קורבן של יצר ההרס העצמי שלו. הוא מתרפק על העבר ועל מה שהיה יכול להיות, אך בעצם לא עושה דבר להגשמת המאווים שלו".

יש הרבה ספרים על מערכות יחסים מורכבות, מפותלות. למה כדאי לי לקחת דווקא את הספר שלך ממדף הספרים בחנות?

"כדאי לך לקחת את הספר בדיוק מאותה סיבה שאני כתבתי אותו: לצאת למסע חווייתי ולצלול לתוך הדילמות הכי מורכבות בחיינו. הספר יכול לדבר לאנשים מגיל 30 ומעלה שרוצים לצאת למסע עם שאלות לא פתורות. עם הראייה הסובייקטיבית ולעיתים גם האחרת של כל אחד מאיתנו במצבים שאנו עוברים, אני חושבת שיש אנשים שהספר יביא אותם לקתרזיס רגשי ויגרום להם לחשוב על כל מיני שאלות. יש לי הרגשה שמי שהתחבר לספר לא יעזוב אותו עד שיסיים לקרוא".

מה היית רוצה שאנשים ילמדו מהספר שלך?

"יותר מכל דבר אחר הייתי רוצה שאנשים ימצאו את עצמם בתוך הספר, שייקחו את הספר אליהם, אל הסודות שלהם, אל מה שהם לא משתפים אף אחד. הייתי מאוד רוצה שהקוראים שלי ימצאו בספר דברים שיגרמו להם לחשוב. בסופו של יום החשיבה היא אבן הדרך הראשונה לקראת הפתרון".

את חושבת שהעובדה שאת עובדת כמטפלת זוגית השפיעה על הדרך שבה כתבת את מערכות היחסים בספר?

"זו שאלה מעניינת שלא נתתי עליה את הדעת בזמן הכתיבה. אם אני חושבת על זה נדמה לי שהעובדה שאני מטפלת זוגית גרמה לי יותר להעמיק במערכת היחסים של הגיבורה, אבל בניגוד למה שמצופה ממטפלת זוגית, אני לא מציגה פתרונות לדילמות של הגיבורים. אני מציגה את עולם התוכן שלהם, את החששות שלהם, את המורכבות של הנפש שלהם ומציגה אותה על השולחן. אין שחור ולבן, יש כל כך הרבה גוונים של אפור בדרך שבה אנחנו מתבוננים על העולם. יש קשת של רגשות וצרכים וחוויות וכל עוד אתה לא מזיק למישהו אחר או לעצמך הכול בסדר".

למרות כל מה שנאמר בשורות האחרונות לחני חשוב מאוד להדגיש כי "איה (היא)" הוא לא ספר על אהבה, אלא ספר על יחסים, על אנושיות. "זה לא רומן רומנטי, זה יותר עמוק מהקשר של האהבה", היא אומרת ובאופן כמעט מתבקש נולדת השאלה הבאה שלי, שהיא הכי רחוקה מאהבה רומנטית.

איה מקימה הוסטל לנערות ונערים בסיכון. למה בחרת בנושא כל כך מורכב?

"בחרתי בזה כי זה עוד חלום שלי. בירושלים יש הרבה מאוד ילדי רחוב. יצא לי לא מעט לדבר עם נערות שגרות ברחוב. יום אחד פגשתי נערה במרכז ירושלים שנראתה קצת רדופה. התלבטתי אם לגשת אליה. היא הסתכלה עליי ואני עליה. חייכתי אליה, אבל היא לא חייכה. ניגשתי אליה והתחלנו לדבר. היא סיפרה שהיא גרה ברחוב כמה חודשים. סיפרה שהיא עברה לילה לא פשוט. ישבנו במשך שעתיים ודיברנו על החיים שלה. הסיפורים שלה ושל מקרים נוספים ששמעתי עליהם נגעו בי וגרמו לי לרצות להקים בית עבורן. אני ממש מקווה שיום אחד אצליח להגשים את החלום הזה".

איה (היא) הוא ספרה השני של חני וייס, שפורסם. קדם לו "כעוף החול", שיצא לאור ב-2017".

מתי התחלת לכתוב?

"אני כותבת ומלחינה מגיל הנעורים. השירים שלי, הם שיח ביני לביני, מעין תכתובת ביני לבין עצמי, כותבת את הכאבים, את האושר, את החלומות. בשנת 2013 עברתי תאונת דרכים. קיבלתי מכה מאוד חזקה בראש, בגב ואיבדתי את הזיכרון לכמה שעות. זאת הייתה חוויה מטלטלת מאוד. אחרי התאונה השתנה הגוף שלי. אני אדם מאוד תזזיתי במהות. המון אנרגיות. אחרי התאונה הנפש נשארה תזזיתית, הגוף קצת פחות. הוא נכנס למצב של טראומה, כמו הלם קרב".

מה אמרו הרופאים?

"בשנת 2013 הפיברומיאלגיה עוד לא הייתה ממש בתודעת הרופאים התלוננתי על כאבים רציפים שהלכו והחמירו ועל ירידה קוגניטיבית – לא הכרתי את עצמי. רוב הרופאים פשוט ביטלו אותי ולעיתים בצורה מאוד פוגעת, עד שאחד מהם אמר לי שמה שיש לי נקרא פיברומיאלגיה. החוויה היא לאבד את עצמך לכאב וחולשה, ואף אחד לא רואה או מבין בעיקר בגלל שזאת מחלה שקופה".

מה המשמעות של חיים בצל הפיברומיאלגיה?

"זה אומר להסתגל לקצב חיים אחר. הייתי אדם עצמאי שעושה הכול לבד. גם היום אני יכולה לעשות הכול לבד, אבל אם הייתי לפני המחלה ב-100 קמ"ש היום אני ב-50 קמ"ש. אהבתי להסתובב במחנה יהודה, לעשות קניות, והיום זה יותר קשה".

מאיפה את מקבלת רעיונות לכתיבה? מהחיים שלך? יש משהו בדמויות שמזכיר אותך?

"אני לא יכולה להגיד שיש משהו בכתיבה שהוא אוטוביוגרפי, אבל בהחלט יש ממני בכתיבה. אפשר להגיד שהכתיבה היא סוג של שיחות שלי עם עצמי. הכתיבה שלי עושה לי מאוד טוב, ואני מקווה מאוד שהיא תעשה טוב גם לכל מי שיקרא את הספרים שלי".

התחלת לכתוב ספר נוסף?

"כן. על מסע של אישה בין שפיות לשיגעון, בין מציאות לדמיון".