הספר "פעימת לב" -סיפור חיים מרגש, מהול באומץ, בכח נפשי ופיזי ובהרבה תקוה !

כשעורכת העיתון הקריאה באוזניי את התוכן המודפס בגב הספר "פעימת לב" שאלתי האם לראיון הזה כדאי ללכת עם טישו. נשמע ציני ? מדובר במקרה אמיתי והחשוב מכל, השליחות שלקחה על עצמה הכותבת, לימור הירשברנד.

כתבה: איילת יובל דרזנר  תאריך:4.12.15

פעימות-לב1

איך נולד הספר ?

"מיומנים שכתבתי. לפני 21 שנים, אחרי ניסיונות רבים להרות, כשבבית יש לי בת, היה ניסיון להפריית 3 עוברים, ואחרי שמירת הריון של מספר חדשים ושהייה בפגייה, יצאתי הביתה עם תאומות קטנטנות ומדהימות וחשבתי שזו הולכת להיות הדרמה הכי סוערת בחיי. כמה שנים אחר כך הייתי קונה אותה חזרה.

כשהן הגיעו לגיל 4.5 החלטנו לנסוע לחופש לאחותי בקניה.בר, אחת התאומות, למעשה יצאה מישראל עם ווירוס שלא ידענו על קיומו והוא התפרץ יום אחרי שהגענו לקניה. לא ידענו מה יש לה כי החום עלה ולא רצה לרדת. החל מרדף אחר הצלה. אף רופא לא ידע במה מדובר והעלו כל מיני רעיונות. נתנו לה את הטיפול ההפוך ממה שהיה צריך. העמיסו אותה בנוזלים שגרמו לכל מערכות גופה לקרוס. בזכות רופא, חבר מישראל שגר בחיפה, שעשה אבחון דרך הטלפון ואמר "חפשו קרדיולוג עם מכונת אקו לב (דפיברילטור) בהול !!!", חזרנו לישראל.

קניה לפני המון שנים, הרפואה מאוד לא מתקדמת ולא מצאנו קרדיולוג ילדים. עברנו בין בתי חולים עד שהגענו לבית חולים אחד שהפנה אותנו לבית חולים אחר בו נמצאהקרדיולוג של הנשיא שהוא גם יהודי. מאחר שהוא לא קרדיולוג ילדים, הוא אמר טלפונית, שאם נגיד לו מה לעשות הוא יכול לבצע.

העברנו את בר בטרנזיט מאולתר מהמקום בו שהתה לבית החולים בו נמצא הקרדיולוג היהודי. אני מזכירה לך שזו אפריקה, מדינת עולים שלישי וזה בערך כמו בית חולים בעזה. יש בקניה קהילה יהודית גדולה וקיוויתי למשהו סביר. הגענו לקרדיולוג שאמר שמצבה הוא כל כך קשה שעלינו להטיס אותה דחוף מקניה לישראל, אם אנחנו רוצים שהיא תחיה."

ניסיון חילוץ מקניה

"לא מצאנו מטוס אמבולנס באף מקום. נאלצנו לפתוח בטיסה ישירה מאל-על, כלומר לחכות יממה נוספת עד שמטוס אל-על יגיע לקניה,בזמן קריטי לבריאותה של בר. הרופא החבר מחיפה עזר לנו מאוד. הוא ארגן צוות מבית חולים רמב"ם, כולל רופא טיפול נמרץ, שכיום הוא סגן מנהל בית החולים, פרמדיק וציוד מ"עזר מציון". הצוות פתח מעין חדר ניתוח בתוך מחלקת עסקים.

המטוס עשה דרכו לניירובי, עצר עם הגלגלים בשדה התעופה, אנחנו עלינו והוא המריא ישירות לישראל. הייתי בסוג של אופוריה שהצלתי את בר, אבל זו היתה טיסה מהגיהינום כיוון שלבר היו אירועי דום לב במהלך הטיסה. לא בדיוק הסבירו לי מה קורה במהלך הטיסה, אבל ראיתי את הצוות הרפואי רץ למכשירים כמה פעמים. הרופא הסביר לי שכדי שבר לא תסבול מכאב הוא מרדים אותה במהלך הטיסה.

נוחתים בישראל ונהג האמבולנס שמגיע לשדה שואל אם לנסוע לבית חולים רמב"ם בחיפה, והתשובה היא "ממש לא, בקושי לשניידר". הגענו לשניידר וישר הוכנסנו לטיפול נמרץ ותוך שניות רופאת טיפול נמרץ מוציאה אותי החוצה ואומרת לי "בר הגיעה בדקה ה- 99 וכל המערכות בגופה קרסו. אנחנו מצטערים ואנחנו נעשה הכל כדי שהיא תחיה". במשך שבועיים בר היתה מורדמת ומונשמת, מצבה היה בעליות וירידות וכמעט נגענו במוות. בסוף היא ניצלה. קיבלנו ילדה במתנה.

בהרדמה בעצם משתקים שרירים בגוף ולכן עלולות להיווצר הרבה תופעות לוואי. במקרה שלה היה צריך ללמד אותה ללכת מחדש ולעשות הרבה פעולות. אני החלטתי שהילדה תגיע הביתה ותהיה ככל הילדים. במשך עשור עשיתי כל שביכולתי למענה. היתה לה פגיעה לבבית, שפירושו לא לבצע אף פעילות מאומצת ספורטיבית, כמו לא לצאת לטיולים והילדה תוחזקה על ידי כדורים ומעקבים בבית חולים.

10 שנים אחרי היום הנוראי בקניה, היה זה ערב פורים. בר היתה במועצת התלמידים ותכננה נשף. היא היתה ילדה חייכנית ומאוד לבבית וחברותית. הנשף תוכנן על בסיס השיר "אקונהמטטה" של מלך האריות. במהלך התרגול היא עמדה בכיתה ורקדה ופתאום אמרה שהיא לא מרגישה טוב ולא הצליחה להגיע לכיסא. היא חטפה דום לב והתמוטטה על הרצפה. את ההודעה קיבלתי מאחותה התאומה שהתקשרה לומר לי שבר התעלפה, התמוטטה והיא על הרצפה, נראית לי מתה. התאומה היתה בהקבצה המקבילה ועמדה בדיוק בדלת כשכל הילדים היו סביב בר.

הסיטואציה היא שאני ביהוד באותו רגע ברכב בצומת. בית הספר נמצא בישוב בית אריה. התאומה מתקשרת ואני מבקשת שתשים אותי על רמקול. האור ברמזור אדום. אני עושה פניית פרסה ומתפללת שיהיה שם שוטר שפשוט יקח אותי משם, אבל לא היה אף שוטר ואני התחלתי לדהור כמו מטורפת ותוך כדי נהיגה אני מבקשת ממנה להסביר לי מה קורה שם.

היא אמרה "המורה מנסה להחזיק לה את הלשון, היא כבר כחולה ולא נושמת." אני הבנתי מהתיאור בערך מה המצב ובטלפון השני התקשרתי למד"א והזמנתי אותם לבית הספר. סיפרתי להם על התרופות ועל הרקע הרפואי שלה ואני באמת לא יודעת איך עשיתי את זה שתוך כדי נהיגה אני עושה את 2 השיחות.

איכשהו הגעתי לישוב ולשער, המוני ילדים בחוץ עם מורים, ממש בית משוגעים וצרחות של ילדים. אני רצה לכיתה ורואה 2 מורות בנוסף למחנכת, שמנסות לעשות לבר עיסוי לב.

אני שואלת איפה הרופאה והאמבולנס? כיוון שיש מרפאה מול בית הספר במרחק של חציית כביש,מרפאה שמכירה את בר מיום היוולדה ועונים לי שהתקשרו מבית הספר אל המרפאה לבקש שיבואו להציל את בר והרופאה לא הסכימה לבוא. רק אחרי שאני הגעתי הרופאה הגיעה, אבל ללא מכשור מציל חיים. היא באה עם סטטוסקופ ואחות נוספת מהמרפאה. הרופאה ניגשה לבר וניסינו להחיות אותה ללא המכשור. נהג האמבולנס הגיע ברגל וגם הוא הביא רק מסיכת הנשמה, שלא יכלה לעזור בכלל.

הרופאה ניגשת ואומרת לי "תשמעי, אני לא יודעת לעשות החייאה".

אני מתקשרת לרופאה של בר בשניידר ואומרת לה שהיא התמוטטה על הרצפה. הרופאה משניידר הסבירה לרופאת המרפאה שצריך להשתמש בדפיברילטור ובנוסף לבצע הנשמה, אבל אף אחד מהמרפאה לא הביא דפיברילטור (מכשיר שנותן שוק ללב) ובדיעבד הסתבר שקיים מכשור כזה במרפאה. לבסוף הגיע אמבולנס ולא ניידת טיפול נמרץ וגם בו לא היה דפיברילטור.

כעבור 45 דקות על הרצפה הגיעה ניידת טיפול נמרץ. למעני עשו ניסיונות כשברור היה שהיא מתה.

ביקשו רשות להפסיק ולא היתה לי ברירה והכריזו על מותה.

אם היו מספרים לי את הסיפור ולא הייתי נוכחת שם, לא הייתי מאמינה. היחידה שהיתה אמורה לעזור, רופאת המרפאה, לא עזרה.

בוועדת חקירה שהתקיימה נאמר ש"האחריות לאירועים כאלו לפי חוזר מנכ"ל הם של מד"א ולא של בית הספר", כלומר בית הספר מסיר מעצמן את האחריות להציל חיים וזה לא נתפס בעיני כי סתם חתול חולה ברחוב, לא תעצור לעשות משהו?

בזאת לא הסתיים העניין, כי לא שחררו מיד את הילדה אלא המתינו למשטרה. לכיתה הסמוכה הכניסו את תלמידי 2 הכיתות (של בר והסמוכה לבר) ובגלל העומס החליטו להעביר את כולם לחדר מורים שנמצא בבניין ממול.

בנוסף, אמרו לי שאני חייבת להודיע לאחותה התאומה שזה קרה. שאלתי מה אומרים במצב כזה? מה לא אומרים? התשובה של כל בעלי המקצוע היתה "תאלתרי".

נכנסתי לכיתה בפעם השניה ונזכרתי שעוד לא הודעתי לאבא של בר. הסתבר לי פתאום שמד"א מדווחים על אירועים לכלי התקשורת ובYNET  שחררו הודעה, ללא ידיעתי, "שילדה מבית אריה נפטרה מדום לב בשיעור ספורט."התחלתי לקבל כל מיני שיחות טלפון מוזרות ומאחר שהראש שלי היה טרוד באירוע, חברה טובה טרחה ולקחה ממני את הנייד לטפל בעניין,ואז אמרתי לעצמי שגם לביתי הבכורה עוד לא הודעתי.

התקשרתי לאבא שלה. היינו כבר גרושים ואמרתי לו שאני צריכה שהוא יבוא ליישוב דחוף. הוא ענה שהתקשרו אליו לומר שבר לא מרגישה טוב וכשהוא היה בדרך לבית אריה אמרו לו שאני כאן והוא החל לנסוע חזרה לעבודה. דיברתי איתו טלפונית והוא הציע לנסוע ישר לבית החולים ולא לאבד זמן. אני יודעת שלא עושים כזה דבר והרגשתי חסרת אונים ורע מאוד עם עצמי, אבל באותו רגע נאלצתי לומר לו "בר מתה" וברור לי לא מודיעים לאב שהבת שלו מתה כשהוא בנסיעה. הוא הגיע לבית הספר ויחד הודענו לתאומה שהיא נפטרה. היא ברחה כמובן.

הודענו לילדים ומכל הלחץ של המערכת, ילדים התקשרו להורים כך שאת רואה כ- 650 איש, הורים צובאים על השער מבחוץ בעוד הילדים וצוות בית הספר בתוך השער ואפילו לאחותי לא נתנו לה להיכנס לבית הספר להצטרף אלי. נעלו את השערים בגלל הבלגן.

לבסוף הגיע שוטר שביקש לבצע חקירה ראשונית. השוטר התנהג בצורה לא אנושית וגם כתבתי על העניין. בשלב כלשהו שחררו את הילדים להורים עם מכתבי הסבר שברגע זה מכנסים עובדים סוציאליים ופסיכולוגים בבית הספר. מדובר פה בגילאים שונים, א-ט,כשבר ואחותה היו בכיתה ט'.

הילדים החלו לצאת הביתה, אבל לא שחררו את הגופה ואני כמובן לידה בכיתה. כלומרמהשעה 10:55 עד 15:00 אני לצד בר על הרצפה. ניקיתי אותה וניסיתי לסדר אותה קצת כי חשבתי שהאחיות שלה ירצו להיפרד ממנה. בשלב כלשהו הבינו שאני צריכה מישהו איתי והכניסו את אחותי ועשו עלי משמרות: שוטר, מורה, אחות. כולנו ניסינו לתפקד בסיטואציה הלא ברורה הזו.

מגיעה חברת קדישא. קטע קשה מאוד והתקשיתי לשחרר אותה. הפרידה היתה בכוח. בסוף חזרתי לבית עמוס באנשים ובני משפחה ונזכרתי שלא הודעתי להוריי ובשל הנסיבות אחותי כבר טיפלה בעניין. אמא שלי לא הבינה את פשר הטלפונים ומה בדיוק קרה. גיסי ואחותי נרתמו ועזרו לי. אבא שלי התמוטט ואמא שלי הרגישה לא טוב. אני אמרתי שאני לא עושה לוויה בלעדיהם ולכן דחינו את הלוויה ליום המחרת. ערב פורים וכל האווירה בישוב היתה קשה."

לוויה

"ביקשו לבטל את כל האירועים ואני אמרתי שזה לא הוגן לבטל אותם כי בר תכננה ערב שמח ויפה לכל הילדים. הילדים עשו ריקוד לזכרה. "אקונהמטטה" וזה היה סוריאליסטי. ילדים היו בבית הספר וכתבו כל הלילה דברים עליה, הכינו מצגת, ישבה איתם פסיכולוגית והם עיבדו את האירוע. כותרת המצגת: "בר לנצח נזכור אותך לעד".

הלוויה היתה קשה כי הילדים התעקשו להגיע ואישרו לכולם. מאות אנשים. לעשות לוויה עם ילדים זה דבר מזעזע ולקבור ילד זה בלתי נתפס.

אין לי מילה לתאר את הזוועה. מחריד. הספידו אותה: ילדים, משפחה, מורים ואני. הדבר הכי קשה שעברתי בחיי. התחיל גשם והמחשבה היחידה שעולה לי לראש היא "איך השארתי את הילדה שלי ככה בגשם". חזרתי לבית עם המון אנשים, אך האווירה הזויה:שבעה שבה ילדים מגיעים עם תחפושות ומשלוחי המנות שהיו אמורים לחלוק ביניהם. סרט אימה והבעיה היחידה היא שאנחנו השחקנים הראשיים.

נגמרת השבעה ואני נשארת במציאות עם 2 בנות, אב שבור, אנחנו גרושים. אני אומרת למה אני אקום בבוקר? מה נשאר לי? כל מה שבא לי זה להיכנס למיטה של בר, להתכסות בשמיכה שלה, להריח את הריח שלה וזהו. וזו היתה המציאות שלי כחודש. להתקלח, לאכול משהו קטן ולחזור למיטה.

ואז התקשרה המחנכת ואומרת לי "את יודעת שהבת שלך (התאומה של בר) אמורה להגיע לבית הספר והיא לא מגיעה?" אני עונה לה: "תשמעי, זה ממש לא מעניין אותי". היא עונה לי "מצטערת אבל את חייבת לחזור לשפיות".

לילדים היה קשה מאוד להיכנס לכיתה. החליפו כיתות, צבעו וסידרו אחרת. עשיתי חזרה ערב קודם בבית איך להיכנס ולהתמודד עם המצב ואני מסתכלת ערב קודם על המצגת, על ההשקעה הילדים.

עליתי עם הילדים לשם ואמרתי להם "הכיתה הזו לא אשמה. זה רק המבנה וזה יכל לקרות בכל מקום. אולי למזלה של בר זה קרה כשהיא היתה אתכם ולא לבד. אתם הייתם איתה והיא היתה רוצה שתמשיכו לרקוד כמו שרקדתם בפורים ולזכור אותה."

פה התחלתי להבין שאין לי הרבה ברירות אלא לבחור בחיים. לקח המון זמן להתאושש ולהיכנס למצב שבו אני נכנסת לחדר ויוצאת ממנו בלי לחשוב עליה כל הזמן, בלי לכבס את הכביסה שלה, לקבל מכתבי הזמנה לתיכונים השונים, להפסיק לקנות לה את האוכל שהיא הכי אוהבת, כשהזמנתי לצהריים וקראתי גם לה לבוא,יש מסיבת סיום של ילדה אחת ולא שתיים, ביקורת לרופא שיניים… דברים טיפשים, קטנים וקשים.

אני שואלת את עצמי איך אחיה עם ערימת אהבה שאין לי מה לעשות איתה אבל קיימת? התחלתי עבודה במקום עבודה קרוב לקבר של בר בראש העין.

סיגלתי לעצמי דרך חדשה שב- 6:30 בבוקר אני בקבר, הולכת לעבוד ובסיום העבודה עולה לבקר. מדליקה בסוף השבוע נרות ואני מבינה שהמציאות בה אני מתפקדת הזויה. זה לא טיול שנתי. הילדה לא תחזור. אני מבינה גם שהבית בלתי נסבל מבחינת מבנה, זיכרונות וקשיים והחלטתי לחפש דרך לנסות לצוף למעלה ושאנחנו צריכות לעזוב את הבית. זו היתה החלטה של השכל ולא של הלב. אני מבינה שאני חייבת לנתק את הזיכרונות ולחיות, אחרת יכולתי לעשות מקדש לבר, כמו שעושים הורים שכולים רבים.

החל השלב שבו הבנות ואני מחליטות לאן ללכת, מה לוקחים ומה לא. החלטתי לפרק את החדר של בר. חלק מהמזכרות לקחו חברות שלה, חלק חילקתי למשפחה, חלק מסרתי. אני אורזת יומנים ומחברות ודברים שטותיים כמו סיכות ושמה בקופסאות. זה יהיה איתי לנצח. בחרנו ביהוד כי הבת הבכורה למדה ביהוד ואין מסלול לתיכון בבית אריה ויצאנו לדרך חדשה.

ואז יום אחד פונה אלי הבת שלי, התאומה: "אמא, אני לא יודעת איך אבל לא יכול להיות שככה יכול למות ילד מדום לב. את חייבת לעשות משהו". ואני עונה לה מה אני אעשה? היא עונה לי אני לא יודעת מה אבל את תמצאי. אני מורידה אותה בבית הספר וחושבת במהלך הנסיעה על הבקשה ומשתפת חבר ומתחילה לחשוב מה ניתן לעשות ומדברת על זה עם אנשים נוספים."

עמותה בשם "הלב של בר"

"כתוצאה מבקשת ביתי, קמה החלטה להקים עמותה שמטרתה לפעול להכנסת מכשיר מציל חיים לכל מקום ציבורי- הדפיברילטור. עשינו דיון משפחתי על שמות ולוגו ואיך נפעל לשנותה את המצב?

הסתבר שכשבר נפטרה כבר שנה היה חוק שנקרא "חוק מכשירי החייאה" של משרד הכלכלה שנקבר תחת בירוקרטיה עצומה. הוא נכתב, אך מאחר שאין לו תקנות הוא "לא חי". כמה רופאים חשבו שהחוק הזה חשוב ולצערי זה התמוסס.

חוק מכשירי החייאה לפי משרד הכלכלה 2014לחצו כאן

החלטתי שזה המסע שלי !

תוך שנה הצלחנו לקדם את החוק בכנסת ויש לו תקנות תחת משרד הכלכלה. מי שהיה אחראי על כינוס הועדה היה השר חיים כץ. השר נפתלי בנט היה שר הכלכלה וגיליתי שבתוך החוק אין את ההרחבה של מוסדות  החינוך. החלטתי להרחיב אותו. השר חיים כץ תמך, יעל גרמן שרת הבריאות  קיבלה אותי בחיבוק והמליצה למשרד החינוך לצייד את כל בתי הספר במכשירי החייאה. אבל מה, כדי שהחוק יעבור ולא לעכב אותו החליטו להעביר אותו כפי שהוא ללא ההרחבה. הכנסת התפרקה ופירושו שאני צריכה לבקש את ההרחבה מחדש, כלומר, יש חוק, יש תקנות, בתי הספר והגנים לא כלולים בו כי לא מצאו זמן לכנס את ועדת הרווחה לצורך העניין וכאן נדרשת תמיכה ציבורית גדולה.

הכי גרוע הוא שאין סנקציות לחוק. כלומר, אם אני מגיעה למקום ציבורי ואין בו את המכשיר, נציג המקום יכול להגיד לי "אין לי, מה תעשי לי?", כלומר הרצון שיהיה דפיברילטור עובד על בסיס יוזמה ורצון טוב  של אנשים לאכוף את החוק בעצמם. "

בדיקה בשטח

"אילי רועי עשתה כתבה בת 4 פרקים על הלב. אחד הפרקים היה על הנושא הזה. יצאנו עם מצלמה נסתרת וזה היה בזיון. בבריכה לא היה, בחדר כושר לא היה, בקניון חיפשנו 28 דקות דפיברילטור  ומצאנו אותו בחדר הקב"ט בקומה 1- נעול. בסינמה סיטי היינו כמעט 30 דקות ובסוף הקב"ט סיפר שיש לו דפיברילטור שנעול בחדר ספציפי ורק לו יש את הקוד. הבנתי שהבורות  גדולה וגם הכתבה הזו לא עשתה לאנשים סוויץ בראש."

מספרים

בארץ 8,000 בני אדם בשנה מתים מדום לב, זה אדם בשעה.

בארה"ב 250 אלף איש בשנה מתים מדום לב.

עלות מכשיר: 4,500 ש"ח.

פעימות-לב2

הכשרה

"החוק קובע שעל החברה שמוכרת את המכשיר להעביר את ההכשרה למי שרוכש אותו. דהיינו, כל אחד יכול להפעיל אותו, גם אם אתה לא בעל הכשרה רפואית פורמלית.

לידיעת הציבור, יש רובוט שמדבר עברית, נותן הנחיות, מוצגים איורים ונורות מהבהרות למקרה שלא הבנת,שפספסת משהו שנאמר או שיש בסביבה היסטריה או רעש.

היום יש גם מכשירים אוטומטיים שבלחיצת כפתור אחד הרובוט מבצע אק"ג, מאתר  דום לב ומודיע האם יש בעיה בדופק או שהאדם חש ברע כתוצאה מסתם עילפון או סיבה אחרת. במידה ולא מדובר בדום לב, המכשיר לא יוצר נזקים, כלומר  לא יבצע פעולה על האדם שלא לצורך.

פרופ' שהצטרף לעמותה ועוזר לי אמר: "ההבדל בין לשבת שבעה לבין להשתחרר אחרי 4 ימי אשפוז, הוא הקופסה הזו". מי שיודע להפעיל מיקרוגל יכול להפעיל את המכשיר.

אם תסתכלי בעולם, יש מודעות ולכן יש בתוך אוטובוס, בתוך רכבות, במבנים, מסעדות, חניונים, קניונים. שם המכשיר מחובר ל 911 וכולם יודעים שאת זקוקה לעזרה. בישראל סידרו שהחיווי יהיה חובר לאזעקה. יש ישובים שחיברו לשער ושוב, על בסיס רצון טוב של האזרחים.

בהוד השרון למשל הוזמנתי להרצאה ומיד לאחריה יצאה החלטה שבכל בתי הספר יהיה המכשיר. אותו דבר גם בעיר יהוד, שלאחר פגישה איתי החליטו בעירייה שזה מכשיר חשוב ומציל חיים וירכשו.

הספר נכתב בשנים בהן בר היתה חולה וב-10 השנים לאחר מכן. אני כתבתי את היומנים והתכוונתי לאגד ולתת לה אותם. ידעתי שיהיה משבר בזמן הגיוס וחשבתי זה יהיה ספר העצמה עבורה. הערצתי את החוסן, האופטימיות, ההשפעה שלה על האחר ואז קרה המקרה ואחותי אמרה לי תכתבי "אחרית דבר". שאלתי אותה איך אכתוב כזה ספר שמסתיים במוות כזה עצוב ?והחלטתי שהספר יצא עם מסר אופטימי והבנה ברורה.

את זה אני מנסה להעביר לעולם כולו ואני ארצה גם בחו"ל. החיים הם מה שקיבלנו ומה שנעשה מהם. אתה בוחר איך לחיות וכהורה שאיבד ילד אני לא צריכה להתנצל על העובדה שאני רוצה לחיות, שאני רוצה לצחוק ולראות סטנד-אפ או הצגה, רוצה לרקוד סלסה כמו בעבר, לשמוע מוסיקה, להיפגש עם חברים, לעשות פןואפילו לצבוע את הציפורניים בלק אדום. "

בהתחלה העירו לי המון על זה שאני בוחרת לחיות וכביכול לא מתאבלת והבנתי שיש לי דרך משלי ושתמיד יהיה מי שיעיר.

אני עדיין נוסעת בכל יום שישי לקבר, לשים לה פרחים ולהביא פייה, לבכות ,להקים עמותה, להתגעגע וכל זה הוא חלק מחיים,  למצוא את התמהיל בין לבטא את האבל ללחיות וכמו שאני אומרת לבנות שלי, 'הלוואי והיה לי כדור נגד כאב לב'.

הפחד גדול הוא עכשיו התאומה שהחליטה שרוצה לנסוע לטייל ולשחרר ילדה לנסוע לטייל בקטמנדו, זה שיעור לחיים, לה ולי. יש בפייסבוק ימים שאני מעלה שיר עצוב ויש ימים שאני צוחקת.

המסר הוא שיש במדינה המון עצב, שכול, פיגועים, מחלות וכמעט כל בית חווה משהו כזה.

אני מקימה קבוצת תמיכה להורים שכולים לתאומים, עם נעמה מישלין, שהיא עובדת סוציאלית. השכול על תאום הוא התמודדות  קשה יותר משכול על ילד שאינו תאום. היומולדת קשה כי התאום מרגיש שאחיו מת ושבזמן שחוגגים לו, עצובים כי לא חוגגים לאחיו. הייתי בקבוצת תמיכה כזו בעצמי וזו אופרה אחרת.

האם מישהו חשב לעשות קבוצת תמיכה לסבים וסבתות?, גם להם יש משברים ואני ליוויתי את הוריי בשבר איום.

כיום אני מחפשת תמיכה של המוסד לביטוח לאומי שתסייע להורים ולדור הסבים לקבל את העזרה לה הם נזקקים בימים קשים. מדובר בימים שאתה מתקשה לחזור לעבודה ולסדר יום רגיל.

היתה כתבה בלאשה ויש סרט דוקו ב-YNET   שנוגע לדפיברילטור. הכתבה נעשתה כדי להעלות את המודעות בציבור לנושא. אני מרצה בארגונים את הספר וכל אחד פוגש את הספר במקום אחר בחייו. הספר מסמל, בין היתר, סוג של משבר והשאלה היא איך אתה מתרומם מהמשבר ?

בעבר שמעתי מאנשים שלא חוו אבל על ילד נימה זלזול, ואמרתי לעצמי "מה היא מבינה ? מה זה לחגוג חג בלי הילד שלי ?", ההבדל הוא תהומי כשמי שיוזם ומנחה את הקבוצה זה מישהו שעבר את המסע בעצמו והמנחה וכל הורה שחווה את האבל הזה, מבין בלי מילים.

למדתי בדרך הנחית קבוצות, אימון אישי בקבוצות ובאומנות, NLP ואני מלווה משפחות שכולות.

מה ניתן לאחל לך?

בריאות, לילדות שלי ולי, אושר ולחייך.

כמה זמן עבר מאז המקרה?

6 וחצי שנים. 7 שנים יהיה במרץ.

השקת הספר "פעימת לב"

"במרכז נשים אניתאה הכרתי אישה בשם אטליה הוברמן. המרכז מיועד לנשים ולאנשים שנמצאים בצומת דרכים. לו הייתי יודעת כשהתגרשתי על קיומה, היה לי קל יותר לעבור את המשבר.

למי שלא יודע, אניתאה זו אלה.

אחרי שהכרנו אטליה אמרה לי "את עושה אצלי את ההשקה את הספר" ופתחה את הלב והבית. מדובר במרכז שיש בו סדנאות, הרצאות ואימון אישי, בין היתר באמצעות אומנות. היא אמרה: "עד היום את עשית בשביל האחר, היום החברה מעניקה לך חזרה".

לבמה עלה לשיר עומר הוטניק,זמר וגיטריסט לשעבר מלהקת 'קוקי לבנה'. ההשקה היתה מרגשת, הקריאו מהספר,הגיעו אנשים ממקום העבודה בו עבדתי בהייטק, הגיעו אנשים מהצבא, מבית הספר ואנשים יקרים מעבודות קודמות -היתה תחושה נפלאה !!!.

כשאתה עובר טרגדיה אתה שוכח את כל מה שיש בדרך. היחסים עם האב טובים והוא בא להשקה, פרגן והצטלמנו ביחד. ההבנה שבסוף בחיים האלה מה נשאר? אתה מפסיק להתרגז על שטויות כמו נהגים ופקקים.

בעבר הייתי אומנית בתחום הפסיפס. אתה לוקח צלחת שלמה ושובר לחתיכות. אתה הולך ומרכיב משהו חדש. יש בלב שלי המון סדקים ותמיד יהיו סדקים, אבל בנינו משפחה בדרך חדשה."

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן