הסופר אלכס פז-גולדמן: לא קל לחוות גירושין

כתבה זהר נוי

ספר רביעי לבני נוער: עמית, דלית ושביט  בתעלומת המודעות התלושות

עמית_דלית_ושביט_בתעלומת_המודעות_התלושות_מאת_אלכס_פז_גולדמן

ב"עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות", ספרו הרביעי לבני נוער של הסופר אלכס פז-גולדמן, פונה המחבר לילדים אשר הוריהם התגרשו ואשר מתקשים למצוא ספר שמתקשר רגשית לתהליך הקשה שהם עוברים. בנותיו חוו תהליך מורכב זה ותקופה ארוכה הוא חיפש ספר ילדים שמציג בהומור וברגישות את הנושא ולא מצא. ספרו אינו חושש לומר את האמת – לא קל לחוות גירושין: יש דמעות ורגשות אשם, אך עם מעט בדיחות דעת אפשר להתגבר ולהתבגר. אין זה רק סיפור על גירושין, אלא גם על מערכות יחסים בין ילדים. מסע החיפושים אחרי חתולה שספק נעלמה, ספק איבדה דרכה, ספק נחטפה, רצוף תפניות ומהפכים, מזימות והזמות, אך מעבר לכול הוא מבחן לחברות אמת שעומדת למבחן וצולחת אותו.

אלכס פז-גולדמן (יליד 1955), גרוש ואב לשלוש בנות ובן, תושב תל אביב, סופר ילדים ונוער, הוא בעל תואר ראשון במדעי המחשב מהטכניון ותואר שני בתכנית למחקר תרבות הילד באוניברסיטת תל-אביב. הוא מחלק את זמנו כמנהל כללי של קבוצת פיתוח באמריקה מחד וכתיבת סיפורים וספרי ילדים ונוער בהם הוא שוזר את ההוויה הישראלית של היום ושל שנות השישים. ספריו הקודמים נבחרו למצעד הספרים של משרד החינוך וזכו לשבחי הביקורת. הספר "הרפתקה בחולות" אף עובד למחזה מצליח.

אלכס-פז

ספר על הספר שכתבת: "הספר הזה מסופר דרך עיניה של דלית, ילדה בכיתה ה', שזה לא מכבר "חוותה" את הטראומה של פרידת הוריה והנה נופלת עליה טראומה קשה לא פחות כאשר רוקפור החתולה האהובה שלה, שהייתה "כר הדמעות" שלה וה"פסיכולוגית השקטה" שלה שאיתה ורק איתה הרשתה לעצמה לחשוף את רגשותיה – נעלמה. העלילה מסתבכת כאשר יד מסתורית תולשת את המודעות שנתלו ברחוב והחשד נופל על רום, יו"ר ועד הכיתה, שהושפל על ידי מאיה, חברתה של דלית, שאילצה אותו לתלות מודעה על לוח המודעות בכיתה. הפרשה מסתבכת כאשר צצה דרישת כופר מאיימת ב"פייסבוק" ממי שמציג עצמו כג'ק המרטש. האם זה רום שמנסה לנקום? האם זה חוטף אכזרי אחר צמא דם? הפרידה מהחתולה מעלה בדלית זיכרונות על הקשר של הוריה שהתפרק, חלקם נעימים (בתקופה שהיו אוהבים) חלקם עצובים (כאשר התחילו הגירושים) או במילותיה שלה: "כשאמא ואבא עוד היו מתחבקים ומתנשקים, אמא הייתה לוחשת לו בצחוק מתוק, "לא לפני הילדים." אחר כך הם עוד המשיכו להגיד "לא לפני הילדים", אבל כבר לא בזמן שהם היו מחובקים, אלא כשהיו באמצע ריב קולני מפחיד".

IMG_3767
"את הספר כתבתי בלשון מדברת של ילדה של היום והוא פונה לילדים בגילאי 13-8 אשר הוריהם התגרשו והם מתקשים למצוא ספר שמתקשר רגשית לתהליך הקשה שהם עוברים אבל לא פחות מזה הוא פונה להורים ולמורים שבאמצעות הספר יוכלו להבין מה עובר על הילדים. אני יודע זאת משום שבנותיי ואני חווינו תהליך מורכב זה. תקופה ארוכה חיפשתי ספר ילדים שמציג בהומור וברגישות נושא זה ומשלא מצאתי כתבתי את הספר הזה המבוסס על מקרים רבים שאליהם נחשפתי במסגרת פגישותיי עם אימהות ואבות גרושים ויש בו גם כמובן קורטוב מחיי שלי.

"מעבר לסיפורי העלילה נחשפות תופעות חברתיות שנוגעות בחייו של כל אחד מאתנו, אם זה במאבקי כוח בכיתה, בהתאהבויות של ילדים בתחילת דרכם הבוגרת, בקנאה בין ילדים או בתהליכי פרידה וגירושין של הורים, שאולי לא תמיד מודעים להשלכות על חיי הילדים. הספר אינו נוקט עמדה אלא מנסה לתאר מצב והקוראים יכולים לגבש לעצמם את דעתם לבד".

מנין שאבת את ההשראה לכתיבתו? "הספר שיצא בהוצאת 'אלוש', מבוסס על מקרים שאירעו באמת ועל כאלה שאירעו בדמיוני. אירוע הגירושין שלי מאם בנותיי שהיו אז בנות 4, 7, 8 ו'העלמותה' המוזרה של גורת החתולים שאהבו. כשהבנות שלי היו קטנות הייתה להן מיטת קומתיים ומתחתיה מיטה נוספת. כל לילה לפני השינה הייתי ממציא להן סיפור על 'עמית, דלית ושביט', שלוש ילדות בדיוק בגיל שלהן, ('אבל זה לא אתן!' – הייתי מדגיש ובאמת זה לא הן בספר). הן היו זורקות נושא ואני הייתי מחבר סיפור עליו. ברוב הסיפורים הייתה מכשפה רעה וגם פיה טובה, לפעמים היו גם אווזים שעל גבם היו רוכבות הבנות ויסלח לי נילס הולגרסון שממנו גנבתי את הרעיון. בשלב מסוים הקשר עם אם הבנות נפרם ואני עברתי לגור בדירה אחרת קרובה מאד לדירה שבה גרו בנותיי והמשכתי להיות אב פעיל במאה ויותר אחוזים. באותה תקופה וגם אחריה הייתי פעיל בתנועת 'הורות-שווה' שפעלה למען אחריות הורים משותפת שבה זכות הילד לשני הורים נשמרת גם כאשר ההורים נפרדים. נוסף לכך למדתי לתואר שני בתכנית למחקר תרבות הילד באוניברסיטת תל-אביב ומעיסוקיי אלה השכלתי להבין את זכויות הילד והוריו. מהמפגשים עם הורים פרודים, מהחומר התיאורטי וממפגשים עם המערכת כולה הרכבתי את הדמויות. זמן קצר לאחר הגירושין נעלמה גורת החתולים שהבנות אהבו כל כך והבכי שלהן על אובדנה היה קורע לב – לא פחות מאשר הבכי ביום שבו שמעו על הפרידה. הרבה שנים עברו עד שיכולתי לגעת בנושא הזה ולכתוב סיפור מנקודת בת מפויסת ומחויכת. חשוב לציין שבין השראה לסיפור והסיפור עצמו יש הבדל תהומי. הדמויות שבסיפור אינן בנותיי. האב אינו אני. האם אינה אימן. אלה הן דמויות פיקטיביות לחלוטין".

מה היה הטריגר לכתיבת הספר? "יום אחד קראתי בעיתון על אישה מבוגרת וקשת יום, נדמה לי מראשון לציון, שניסתה להשיג עבודה כמטפלת לפעוטות. לאישה המבוגרת לא היה ידע באינטרנט ולא כסף לפרסום בעיתונים, ולכן בחרה לעצמה את הדרך הפשוטה והקלה, כך היא חשבה, כדי לפרסם את עצמה. היא תלתה מודעות על עצים ועמודי חשמל ברחוב וחיכתה לטלפונים. שום טלפון לא הגיע. כשיצאה לרחוב נדהמה לגלות שכל המודעות נתלשו. היא הייתה בטוחה שאחת המבוגרות שבשכונה שעובדת גם כמטפלת תלשה את המודעות. היא תלתה שוב וניסתה לעקוב אך לא מצאה, עד שיום אחד הגיע לביתה שליח של בית משפט והגיש לה תביעה מטעם העיריה שבה היא נדרשה לשלם קנס של עשרות אלפי שקלים על הפרת חוק העזר העירוני שאוסר על תליית מודעות על עצים ועמודים. בסופו של דבר בית המשפט 'התחשב' בקשישה וגזר עליה קנס רק בגין מודעה אחת ולא בגין מכפלת המודעות כמו שדרשה העיריה. זה הזכיר לי את המודעות שתלינו בנותיי ואני כאשר החתולה הלכה לאיבוד, ומכאן הדרך למעבד התמלילים הייתה קצרה".

האם כתבת בילדותך? מה הביא אותך לכתיבת ספרים? "לא הרביתי לכתוב בילדותי אם כי נמשכתי תמיד לכתיבה. כתבתי וערכתי את העלון של המחזור שלי כשהייתי בתיכון בפנימיית בויאר, כתבתי לעלון קורס קצינים – בעיקר הומרסקות. בטכניון הכתיבה החלה להיות משמעותית יותר וכתבתי וערכתי את עיתון הסטודנטים 'אפסילון'. בהמשך פרסמתי סיפורי ילדים קצרים ב'משמר לילדים' וב'הארץ שלנו' – זה ז'אנר שחביב עלי. גם כיום אני מפרסם לעיתים בירחון לילדים 'עיניים'. כן כתבתי וערכתי (בשיתוף עם בנצי לופו) את מדור הסאטירה של 'העולם הזה' שנקרא 'העולם הבא' וגם פירסמנו הומרסקות ב'דבר אחר'.

"אהבתי מאד מתימטיקה בצעירותי, ועד היום אני חושב שזה התחום האציל ביותר במדעים. נהניתי מאד מלימודי מדעי המחשב בטכניון ואהבתי מאד את עבודתי בהי-טק, הן כמתכנת בתחילת דרכי והן כמנהל בכיר. תמיד התרוצצו בי שתי נשמות – האחת הלוגית והפרגמטית והשנייה הרוחנית והבלתי מעשית, מעין שילוב של איש רוח ומדען. בכתיבה שלי אני למעשה לא חושב על הקהל, לא חושב על הקוראים ולא מנסה להתאים את עצמי לטרנד זה או אחר. כשאני כותב – אני כותב אל הילד שהייתי אני ואולי מעולם לא הפסקתי להיות הילד הזה.

"את הספר הראשון, 'הרפתקה בחולות', אני חב לסופרת איריס ארגמן שהציעה לי לכתוב ספר יחד איתה. אחרי שהספר הזה נכתב ואחרי שהבנתי שאני יכול לבד כתבתי את 'המרגל האבוד והשמלה הירוקה' שגרעין עלילתו התבסס על 'סיפור לפורים' שפרסמתי ב'הארץ שלנו'. אחרי זה נסחפתי לפרשת ילדי תימן החטופים והרגשתי שאני חייב להביא את הסיפור הזה לנוער בדרך של סיפור בלשי דמיוני המבוססות על עובדות בדוקות ועל כך בספר 'תעלומת העיניים השחורות-כחולות'. זה הצריך מחקר מעמיק של שנים. גרעינו של הספר החדש 'עמית, דלית ושביט בתעלומת המודעות התלושות' הוא סיפור קצר שהתפרסם ב'עיניים' לפני כשנתיים. כיום אני מפרסם מידי פעם סיפורים קצרים ב'עיניים".

האם אתה כותב בימים אלה ספר נוסף או מתכוון להוציא ספר נוסף בתקופה הקרובה? "אני עובד על ספר נוער חדש על פרשה שהסעירה את המדינה משנת 1955 עד 1957 ואשר עד היום מעוררת מחלוקת. גיבורי הספר יהיו גיבורי הספרים הקודמים: מוטי וראובן והמשפחות שלהם. אני עדיין בשלב המחקר".

 

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 106
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
פרסומות
צור קשר
הכל מתחיל בך - הקול הגברי - באנר פרסום לקבוצת פייסבוק
סיגל גבאי, מלווה להתפתחות מקצועית ואישית, מאמנת מוסמכת, מאסטר ל- NLP.
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן