הכי טוב שיש

רוצים לחלום בגדול? רוצים לעוף על החיים? קחו את הספר "הזמנה לקילמנג'רו" שכתבה ד"ר תמי רש"ל – סיפור מסע מטלטל חוצה ימים ויבשות שממחיש לנו כמה החיים יקרים וכמה אושר טמון ברגעים הקטנים של החופש

מאת זהר נוי

הרבה זמן לא קראתי ספר שגרם לי להעריך מחדש את החיים, לשמוח ברגעים הקטנים. הספר "הזמנה לקלימנג'רו" שכתבה ד"ר תמי רש"ל מוביל אותי לגמרי לשם, והוא עושה את זה בדרך הכי מפתיעה שאפשר לדמיין.

"הקילמנג'רו הוא מטאפורה קסומה לחלום אוניברסלי. מדובר בהר גבוה, בלתי מושג וכמו רגעי האושר המתעתעים הוא מזמין את המטפסים עליו להרפתקה גדולה מהחיים, אבל לא נטולת סיכונים", אומרת ד"ר תמי רש"ל. "בחרתי ביעד האקזוטי הזה כדי להעביר את המסר שהחיים לא תמיד חזקים מהכול, אבל הם הטריפ הכי טוב שיש והם ראויים לחיות אותם עד תומם".

ד"ר תמי רש"ל (49), תושבת רמת השרון, מבינה היטב מה הגבול של החיים. כמומחית בפנימית והמטולוגיה שטיפלה בשני העשורים האחרונים בהרבה חולים היא מבינה לא רק מה המשמעות של הטיפול הפיזי, אלא בעיקר איזו השפעה יש לתמיכה הנפשית שמקבלים המטופלים על סיכויי ההחלמה שלהם. הספר נכתב בהשראתה של ד״ר צופי ענבר (רעות בספר) – חברתה של תמי, רופאה המטולוגית שניצחה את המחלה ונוסעת עם ד"ר תמר מנור כבת לוויה למסע הכי גדול בחייה. מה שרעות לא יודעת הוא שתמר (הדמות בספר) עברה לפני שנים רבות אונס, שהשאיר צלקת במוחה שהיא קוראת לה: ״סרטן המוח״.

תמי, מתי עלה הרעיון לכתוב את הספר?

"את ד״ר צופי ענבר הכרתי בלימודים לקראת מבחן רישוי. ישבנו ופתרנו מבחנים שבמהלכם שלפה צופי את השאלה: 'את יודעת שהיה לי סרטן לימפומה?' הסתכלתי עליה והיא חייכה. לרגע חשבתי שהיא צוחקת, אבל היה משהו בחיוכה שהבנתי שהיא לא. היא סיפרה לי על הסרטן שחוותה בילדותה, ועל ההישנות שלו שנה וחצי לפני שנפגשנו. צופי ניצחה את הסטטיסטיקה פעם שנייה".

רש"ל לא יכלה להישאר אדישה למפגן האומץ והתאווה לחיים של חברתה, והיא החליטה ללוות אותה במסע לניצחון וגם להנציחו בכתיבת הספר שיצא בהוצאת ספרי ניב. "שיתפתי אותה בכתיבת הספר, והיא הגיבה בצחוק מיוחד נטול מרירות", היא משתפת. "צופי בשבילי היא מקור השראה לכתיבה ובכלל. לא כי היא שרדה את הטיפול, אלא כי היא הצליחה לחזור לחיים".

כמה נדירה שמחת החיים שלה?

"לצערי, ראיתי הרבה אנשים שהיו מדהימים שעברו את הטיפולים ונשברו לאחר מכן. אין פתרון קסם שמאפשר לצלוח את החיים לאחר השחרור מבית החולים. אולם תמיכה ולווי של החולים על כל פחדיהם יכול להועיל לפעמים ולא פחות חשוב מכימותרפיה".

במה שונה הספר שלך מספרים אחרים שנכתבו בנושא?

"אני לא מכנה את עצמי סופרת, אלא רופאה שהעלתה לכתב אירועים שחוו מטופליה וחברתה הטובה. לפני כן לא כתבתי מעולם, לא פרוזה ולא שירה. הצורך לכתוב הגיע בשבריר שנייה. הרגשתי שאני חייבת לכתוב את מה שהמטופלים שלי עוברים וגם את מה שאני עוברת וחווה בתור רופאה. ברוב הסרטים והסדרות מראים את החולה מתמודד עם המחלה בין כותלי בית החולים. לא מראים את התמודדות היומיומית עם החולי, לעיתים עם איבוד מקום העבודה, הרתמות המשפחה לעזרה וכדומה. בספר שלי שהוא עלילה כמובן, אני כותבת על שתי נשים שחוו קשיים, שתיהן טופלו בבית החולים וניסו להתגבר על מה שעברו ובחרו בחיים".

"אני חושבת שמה שמייחד את הספר שלי הוא שאני לא מציגה את הצד של הרופאים, אלא מנסה להראות את הצדדים הפחות מוכרים של התמודדות עם טיפול כימותרפי. כמו הגיבורה תמר שחוותה פוסט טראומה מאוחרת. אני מתארת את הקשיים הנפשיים בבית, שבו אין תמיכה רפואית. את החששות של החולים ולאו דווקא את ההתמודדות הפיזית עם בחילות והקאות. אני מדברת על החשיבות הקריטית של המשפחה בחייו של החולה. בתור רופאה הייתי סוג של מדריך טיולים במסע שאף אחד לא רוצה לפסוע בו. כדי להתמודד עם המחלה צריך צוות שכולל משפחה וגם רופאים".

"הספר משובץ בשיח נשי חושפני וזה דוגמא טובה איך כל אחת מביאה את העולם שלה לאותו סיטואציה. נשים תמיד מתוסכלות שלא מבינים אותם וזה מחמיר שיש נושאים כה רגישים".

איזה מסר את מנסה להעביר בספרך?

"המסר שאני מנסה להעביר הוא שחולה סרטן ממשיך להיות חולה גם אחרי שיצא מהחדר, והוא צריך תמיכה. החולה צריך תמיכה החל מהמעטפת הראשונה שהיא המשפחה, חברים, עבור דרך המעטפת השנייה של קהילה כולל רפואת קהילה, ושכבה נוספת של תמיכה מקצועית של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. התקן וחצי שיש במחלקה אינם מספקים".

"אנחנו מנסים ללמד את החולים שלנו לא להסתכל על כל התהליך אלא רק על השלב הבא, כלומר הרבה חולים שלי אמרו לי, שאם היו חושבים על כל המסע ולא על צעדי תינוק הם לא היו יוצאים למסע".

עד כמה את נאמנה בספר לאירועי המציאות?

"הספר די נאמן למה שהתרחש בחייה של צופי שמכונה בספר "רעות". הורדתי כמובן חלק מההתמודדויות של הגיבורות כדי לרכך מעט את העלילה".

"ההשראה לתמר הדמות השנייה, היא מאישה שהגיעה למיון בבית החולים לאחר ניסיון התאבדות. היא הפכה לחברתי למשך 5 שנים. היא הגיעה לבית החולים לאחר ניסיון התאבדות בשל חווית אונס שעברה. היא סיפרה לי על גברים עמם יצאה. ברגע שהם שמעו שעברה אונס, הם לא יכלו להתמודד עם זוגיות עמה וגרמו לה להרגיש שהיא סחורה פגומה. האונס המשיך לרדוף אותה. היא קראה לאונס "סרטן המוח". המשפט שאמרה לי מלווה אותי שנים. האונס היה החלק הקל לדבריה, אך הצביעות של החברה היא זאת שהייתה בלתי נסבלת. לצערי היא לא תחזור לחיים, אך אני מקווה שאולי אצליח להעביר את המסר שלה לקוראים שהוא: "לעולם אל תסתכלו על משהי שעברה אונס כקורבן או כמישהו פגום".

חברה שלי לא התאבדה בגלל האונס, היא התאבדה כי גרמו לה להרגיש שעליה להסתירו. בפעמים היחידות בהן חשפה את האונס היא הרגישה כאילו היא זאת שעומדת למשפט. שאלו אותה "למה לא סיפרת עד עכשיו?" וזרקו לעברה משפטים כמו "כל הכבוד לך שסיימת תואר משפטים אחרי כל מה שעברת״.

למרות הקשיים שעברת, לא כל רופאה דואגת ללוות את המטופלים שלה בכזאת מסירות. כותבת בהשראתם ספרים, מנסה למצוא מזור למחלה ואף יוזמת מערך תמיכה לחוליה. מה המקור לכך?

"המקור הוא המחלקה שלי לשעבר מחלקת המטולוגיה באיכילוב, המסירות לחולים של כל אנשי הצוות החל מהסניטר ועד מנהלת המערך ההמטולוגי. שם החולים מקבלים את הכבוד הראוי להם".

תמיד ידעת שאת רוצה להיות רופאה וחוקרת סרטן?

"זה פשוט קרה אחרי ההתמחות בפנימית, הייתי צריכה לעשות עבודת דוקטורט. אחותי בעלת חברת תרופות הציעה לי לחקור את התרופה לסרטן הריאות. עשינו מחקר קטן ששילב בין קרינה לתרופת הדגל בחברה של אחותי – תרופה שנלחמת בתאי סרטן ריאות. בהמשך היו התוצאות בסיס למחקר חולי סרטן מעי בבני אדם, מחקר שהתבצע בבית החולים 'שיבא' תל השומר".

"המחקר נותן משמעות אחרת מאשר עבודה בבית חולים. הוא גרם לי להבין שהנשק הבא נגד הסרטן מתפתח בין כותלי המעבדה, ולא בבית חולים. כעת שהקורונה משתוללת וכולנו עקבנו אחרי המצאת החיסון, אפשר להבין עד כמה חשוב המחקר, ועד כמה מוגבלת היכולת של הבית חולים להגיב בכל מצב".

"לפני שנתיים החלטתי לפרוש מבית החולים, להמשיך במחקר שלי ולפתוח קליניקה שמטפלת בתופעות לוואי של חולי סרטן ומספקת תמיכה גם למשפחות החולים בבודפשט שבהונגריה,. התמיכה תיעשה באמצעות אפליקציה פשוטה ונוחה לתפעול. לא מדובר רק באפליקציות וטכנולוגיות חדישות, אלא גם בצוות רפואי, עובדות סוציאליות וכל מי שעשויי לתמוך בחולים ובמשפחותיהם לאחר השחרור מבתי החולים. החזון של הקליניקה נולד מהרצון שלי ליישם את כל מה שלמדתי בתחום הרפואה ובמחקר. כרופאה אני אהיה סוג של מדריכת טיולים. למסע הזה לא יצא רק החולה, אלא גם משפחתו שתדע להתייצב למסע בעיניים פקוחות מול כל הקשיים. כרגע עצרה הקורונה הכול, אבל אני מתכוונת להמשיך ביוזמה הזאת ולהובילה גם למדינות אחרות".

אם היו משקיעים את המאמצים למציאת תרופה למחלת הסרטן כמו שמשקיעים במציאת החיסון לקורונה, האם לדעתך היו מוצאים תרופה?

"הסרטן הוא מחלה מורכבת, אפשר לתאר אותה כמו מלחמת גרילה שתאי הסרטן מתחבאים בתוך האוכלוסייה״ (הרקמות), ובכל פעם שמצליחים להרוג/להרוס את התא הטרוריסטי מצליח הסרטן להתחמק ולהגיע בתחפושת אחרת".

לסיום, איזה מסר את רוצה להעביר לחולים ומשפחותיהם?

"תשמרו על אופטימיות. דווקא בתקופה הקשה הזאת צריך הומור והרבה הומור. המילה השחוקה הזאת שנקראת 'אופטימיות' – תשמור עליכם שפויים".

50% מהכנסות הספר יוקדשו לאגודת "חליל האור", שמסייעת לחולי סרטן הדם לשקם את חייהם.