הזדמנויות, החמצות ומה שביניהם

כמה רגעי התבוננות לקראת השנה החדשה
בעזרת סיפור קצרצר של קפקא שנכתב בראשית המאה שעברה 

הזדמנויות, החמצות ומה שביניהם

קטי פישר 

כשאני פוגש נערה יפה ומבקש: "אנא בואי אתי", ואילו היא חולפת על פַּני בלי אומר, הרי כוונתה בכך היא:

"אינך דוכס ששמו הולך לפניו, אינך אמריקאי רחב-כתפיים בעל מבנה גוף כשל אינדיאני, עיניים מונחות אופקית ועור שעוּסָה ברוח הערבות ובמי הנהרות הזורמים בהם, לא ערכת מסעות אל הימות הגדולות, ולא הפלגת על גביהן אל המקומות, שאינני יודעת היכן הם. ובכן, בבקשה ממך, מדוע זה תלך איתך נערה יפה שכמוני?"

"הינך שוכחת, שום מכונית אינה נושאת אותך ברחוב, מיטלטלת בתנופות ארוכות. אינני רואה את האדונים בני-הפמליה שלך, הולכים אחריך, דחוסים בבגדיהם, בחצי גורן מדויק וממלמלים את ברכותיהם לך. שדייך מכונסים היטב במחוך, אבל שוקייך וירכיך מפצים עצמם על מידת התנזרות זו. לובשת אַת שמלת טאפטה בעלת קפלי-פליסה, מעין אלו שבסתיו שעבר, הסבו לנו בלי ספק הנאה ועם זאת אַת מחייכת – כשזוועה כזו על גופך – מידי פעם."

"כן, שנינו צודקים, וכדי שלא נהיה מכירים בכך עד לאין-תקנה, מוטב – לא כן? – שנלך הביתה כל אחד לבדו."

 

פרנץ קאפקא, הדחייה, מתוך: סיפורים ופרקי התבוננות, הוצאת שוקן, 1975.

 

בסיום הקריאה של סיפור קצרצר זה, חלק מהקוראים (אולי אפילו רובם) וודאי יחייכו, וימשיכו הלאה כי בסך-הכול זה סיפור – האומנם?!

רבים מאתנו הפוגשים הזדמנות הלובשת פני נערה יפה או נער יפה, ולעיתים פנים אחרות של התקדמות והתפתחות, אולי של עסקים, או עשיית רווחים כספיים, ואיזה קול פנימי קורא ומבקש "אנא בואי איתי" וזו חולפת על פנינו בלי אומר, משוכנעים – או נכון יותר משכנעים את עצמם – שהיא כנראה אינה ראויה להם, או שהם לא ראויים לה מסיבות שונות ומשונות. כך או כך, אלה מאתנו מתבשמים בצדקתם. אך האם היא אכן חולפת מסיבות אלו? או אולי זו חלפה ועברה לה פשוט כי לא אחזנו בה ברגע הופעתה בלי כל קשר לתירוצים שלנו?

זה אופיין של הזדמנויות הן נעות על ציר הזמן כמו הרכבות או המטוסים ואם אין אנו אוחזים בהן מתוך תחושת דחיפות של חיינו הקצרים – גם אם נדמה לנו, במיוחד כשאנו צעירים, שלפנינו עוד הרבה מאוד שנים – ומתוך האבחנה ש"לא ניתן להיכנס לאותו נהר פעמיים" כדברי הפילוסוף הפרה-סוקראטי הרקלייטוס, הן עוברות על פנינו באדישות כשהן נחפזות לדרכן.

גם אם נגייס חלק מהפרדיגמות (תבניות חשיבה) עליהן גדלנו להגנתנו – כמו: "המהירות מהשטן", "לא רצים אחרי אוטובוסים ונשים…", "סוף מעשה במחשבה תחילה", "כשדלת אחת נסגרת, דלת שנייה נפתחת" וכו', לא נצליח לפצות את עצמנו על מה שהחמצנו. כי בכל הזדמנות יש הזמנה למשהו חדש וכשאנו מאפשרים לה לחמוק מאתנו, אנו נשארים עם הישן, המוכר והנוח ומחמיצים אפשרות חדשה. במקרים אלה בהם אנו פועלים מתוך הדפוסים שפרדיגמות אלה מכתיבות, אנו למעשה ראקטיבים בו בזמן שההזדמנויות מזמינות אותנו לפרואקטיביות וללקיחת יוזמה, כאן ועכשיו גם אם לא כל העובדות וההשלכות הכרוכות בכך פרושות לפנינו ומובנות. כפי שאמר זאת הפילוסוף סרן קירקגור "את החיים ניתן להבין רק לאחור, אך מוכרחים לחיות אותם קדימה".

נכון, לקיחת יוזמה והאחזות בהזדמנות ברגע הופעתה יש בה משום לקיחת סיכון ואולי דווקא הפחד מהסיכון שבמפגש עם הבלתי-נודע והשלכותיו, היא הסיבה האמיתית לכך שאנו נותנים לה לחלוף על פנינו. אך האם יש סיכוי בלי סיכון? כל מפגש של סיכוי חדש בכל תחום באשר הוא עם מציאות כל שהיא – כי כל דבר חדש נוצר על רקע מציאות כל שהיא, כרוך בסיכון, בראש ובראשונה היות והוא מצריך שינוי. סיכוי חדש מחייב התנהלות אחרת עם נתונים חדשים. אי-לכך, כל סיכוי כרוך בפחד כל שהוא וזוהי תגובה טבעית. השאלה היא האם ניתן לפחד הזה לעצור בעדנו במעטה של סיפורי "למה לא" משכנעים ומהללי החמצה, או שנוותר על סיפורים אלה לטובת מימוש הזדמנויות והפיכתם לחיים מלאי סיפוק והגשמה הכוללים בין היתר גם כישלונות, אך גם הצלחות וגילוי של כישורים ויכולות הטמונים בנו שלא היו באים לידי ביטוי, אלמלא ההתמודדות עם ההזדמנויות החדשות שנקראו בדרכנו.

מאחלת לכם שבשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, הסיפורים שתספרו לעצמכם ולאחרים לא יהיו הכיסוי והתירוץ ל"למה לא עשיתי את מה שרציתי לעשות", אלא הסיפורים שיבטאו את המימוש העצמי שלכם.

הכותבת: קטי פישרפיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית

טל: 052-3836231

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 97
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן