כתיבה למטרה: איילת יובל דרזנר [email protected]
הדס נתן, דתיה, נשואה לצבר ואם ל-4 בנות בגילאי: 23, 20, 17.5 ו- 9.
בעלת תואר שני בבריאות נפש קהילתית מאוניברסיטת חיפה, עובדת כמתאמת טיפול בבריאות הנפש, ובעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד מאוניברסיטת בר אילן. למה אני בוחרת להציג בפניכם את המידע הזה כבר בהתחלה ???
"גרנו לפני 20 שנה בתל אביב והיה לי קשה מאוד בגלל הרעש. אמא שלי הציעה שנעבור לבית שמש. באותה תקופה היה חג סוכות ואנשים יצאו מבית הכנסת עם ארבעת המינים. הציבור המגוון כלל חרדים וכיפות סרוגות ולתפיסתי, אם מגוון אנשים יוצאים מאותו מקום וליבם שמח, זה המקום הנכון להשתקע בו.
הגענו לשם, בעלי ואני, עם 2 בנות. הגדולה היתה בת 3.5 והשניה בת 3 שבועות. ההתחלה היתה קשה מפני שהאזור היה בתנופת בניה ולא ידעתי אפילו היכן לקנות לחם וחלב, אבל הסתדרנו."
נשים וגברים רבים פונים לעיסוק הזה. הדרך שהדס עברה היתה דרך ללא שביל מסומן. דרך שמעטים עוברים בה, אך החוסן שלה והאמונה, הובילו אותה להצלחה.
איזו ילדות היתה לי ?
"נולדתי עם בעיית דיבור, התנהלתי בצורה איטית ומגושמת, חוויתי דחייה חברתית וכמו שאת יודעת, חברה של ילדים יכולה להיות מאוד אכזרית.
שלחו אותי לריפוי בדיבור. כשהייתי בכיתה א' היה חשש מצד המוסד הלימודי שלא אצליח להשתלב בכיתה רגילה. אמא שלי התנגדה לרעיון לשלב אותי במוסד מיוחד ולכן למדתי במסלול של כיתה רגילה ולמרות הקשיים המרובים דבק בי בבית הכינוי "טיפוס בלתי עציב", כלומר ילדה מאוד שמחה ולא משנה מה קורה.
כשהייתי בת 9 עברנו לגור בישוב בית חורון כדי לממש את האידיאולוגיה כיוון שבעיני הוריי, זה לא מספיק לשבת במרכז ולתמוך מהצד. היינו 8 משפחות עם קראוונים. בבית חורון לא זרמו המים ולעיתים התקלחנו במיכליות או שגנרטור קרס והחיים לא היו פשוטים. בית הספר מנה תלמידים מעטים. למשל, בכיתה ג' היו 7 תלמידים, בכיתה א' 3 ילדים ואני הייתי הבת היחידה בכיתה.
החל מכיתה ה' נסענו לירושלים כיוון שלא השתלם להביא מורים שילמדו קבוצה קטנה כל כך.
אחד הזיכרונות של הדחיה החברתית הוא שנסענו בהסעה שהורידה מרחק כמה דקות מבית הספר. הילדים האחרים יצאו בריצה לכיתה וידעו שאני לא אהיה מסוגלת לעמוד בקצב שלהם. הם הקדימו את המורה וכשאני הגעתי לכיתה, נרשם שאני בעצם כבר מאחרת.
אף פעם לא היה לי עם מי ללכת לישון ולאכול בטיול השנתי. בספר מחזור כתבו תחת השם שלי "אלף קומונות".
איך התמודדת עם הדחייה ?
"היה לי קשה מאוד. היו פעמים שהייתי מתבודדת במסדרון ובוכה."
המורים לא טרחו לעזור? עובדת סוציאלית מטעם בית הספר ?
"לא שמו לב אלי. לא ניתנה לעניין תשומת לב."
"גילו את היכולות שלי"
"החלטתי שדרוש שינוי ובתיכון אלך לאולפנא בקריית ארבע. אמא שלי ניסתה לגונן עליי והחלטתי שאם אני רוצה אי פעם להיות עצמאית, רצוי שאנסה אתרחק. הבנות באולפנא גילו את היכולות הלימודיות שלי ולפני בחינות באו לחדר ללמוד איתי. מבחינתי זה היה שינוי משמעותי מבחינה חברתית.
במהלך כל השנים הייתי מטופלת בריפוי בדיבור שלצערי לא עזר הרבה ורק בגיל 17.5 הסתבר שיש ניתוח לבעיית הדיבור שלי. הרופאים היו מופתעים שבמקום שתבוא ילדה בת 5, כמו שהם רגילים, הגיעה נערה בגילי. המשפחה שלי לא שמעה על הניתוח הזה לפני.
בעקבותיו יכולת הדיבור שלי השתפרה מאוד ותחושת הביטחון העצמי שלי עלתה. סיימתי תיכון עם בגרות מלאה ושירתתי שירות לאומי בדרום הר חברון בישוב מעלה חבר בתחום החינוך.
בבקרים עבדתי כסייעת לגננת בגן משולב, גילאי 3-5, בנים ובנות, טרום חובה וחובה. עם סיום שעות הגן נשארתי ועבדתי בצהרון לילדים שהוריהם סיימו לעבוד מאוחר. בין היתר, הקראתי להם סיפורים, שרתי איתם, דאגתי שכל הילדים יאכלו ארוחת צהריים וכמובן שישנו את הזמן הנחוץ להם."
למה בחרת בעיסוק הזה ?
"האמת שלא בחרתי. הגעתי לישוב וזו התעסוקה שהציעו לי, ללא כל מבחן מקדים. התחלתי לעשות פעילות אחר הצהריים לילדי בית הספר פעמיים בשבוע ובימי השבוע האחרים, עבדתי עם נערה בעלת פיגור שכלי שגרה בקריית ארבע.
בהתחלה נסעתי מהישוב מעלה חבר לקריית ארבע, מרחק של כ- 20 דקות נסיעה, כיוון שהאזור היה בטוח לנסיעה, עד שפרצה האינתיפאדה הראשונה.
הוריי התנגדו שאסע אפילו את המרחק הזה ולכן הקצו לי דירת אירוח בישוב קריית ארבע. כשסיימתי את שעות העבודה עם הנערה, הלכתי לדירה לנוח קצת ובשעות מאוחרות יותר התארחתי אצל המשפחה שלה והתייחסו אלי כבת בית. אכלתי איתם ארוחת ערב, עזרתי עם שאר הילדים ובסוף היום חזרתי לדירתי כדי לישון.
נוסף לכך, בחודש האחרון של השירות הלאומי שילבו אותי בקייטנה לחינוך מיוחד של ילדים אתיופים בשל בעיות התנהגות. אף מורה לא הסכימה ללמד אותם בקבוצה שלה מחשש שיעכבו את שאר הילדים מבחינת קצב הלימוד.
אמנם היה קשה לטפל בכל 3 הילדים ביחד, אבל כשעבדתי עם כל אחד מהם בנפרד, הצלחתי לעזור להם. הלכתי איתם לפארק כדי שיוכלו להשתולל ולהוציא אנרגיה, הלכתי איתם לבריכה והם מאוד נהנו והצלחתי להחזיק אותם במסגרת והשילוב בין הטיפול בנערה לילדים הוביל אותי לבחור בלימודי חינוך מיוחד.
אחרי השירות הלאומי למדתי תואר ראשון בחינוך מיוחד באוניברסיטת בר אילן.
סיימתי בהצלחה את התואר, אך היה לי קושי לעמוד מול כיתה. בעבודה אינדיבידואלית הצלחתי מאוד ולצערי לא יכולתי לסיים את החלק הזה בסטאז'. בחינוך המיוחד המורה אמור לעבוד מול 8-10 תלמידים."
קצת על המשפחה שלי
"לקראת סיום התואר נישאתי לבעלי היקר, צבר. הוא כבד שמיעה מלידה, כמעט חירש לגמרי. ביום יום ניתן לשוחח רק כשאנחנו נמצאים האחד מול השניה, כדי שיקרא שפתיים. לא ניתן לצעוק לו "אני צריכה משהו מהחדר השני" כי הוא לא ישמע. אם אני רוצה משהו, עלי להגיע עד אליו. כשהילדות היו קטנות, הוא לא שמע אותן בוכות. בזכות הווצאפ התקשורת איתו קלה ומהירה יותר.
הבת הבכורה שלי, היא משוש חיי. היא בעלת בעיית PDD ברמה גבוהה של אוטיזם. במהלך הלימודים התנדבתי לטפל בילד אוטיסט בשיטת "החדר המוגן". אהבתי מאוד את השיטה כי הוא שנינו מוגנים והוא יכל להתקרב אלי ולחבק אותי מתוך רצון אמיתי שארים אותו על הידיים. מדובר בהתנהגות לא שגרתית המביעה אהבה. באחת הפעמים הוא החל לגעת בי בפנים בזמן שהוריו דפקו על הדלת מבחוץ ולא הבנתי מה הם רוצים. הסתבר לי שהם מאוד התרגשו כי הוא תקשר איתי מעל לציפיות.
אצל אוטיסטים יש תופעה ידועה של נפנופי ידיים. כשביתי הבכורה היתה בת שנה וחצי במהלך משחק היא החלה לנפנף בידיים ואני נבהלתי וחששתי שאני מזהה בה מאפייני אוטיזם ולא טעיתי."
הנפילה
"לאחר הלידה של הבת השלישית הייתי מאוד פעילה. טיילתי ולקחתי אותה בסלקל, התנדבתי בקהילה, הלכתי לריקודי עם, התחלתי לבשל ליולדות אחרות ועסקתי בפעילויות נוספות. בשלב כלשהו הסביבה שמה לב שאני מתנהגת שונה ממצב ההתנהגות השגרתי הסביר של אישה אחרי לידה. עם הזמן כוחותיי אזלו, לא יכלתי להמשיך להתנדב בקהילה, הפסקתי לרקוד וחדלתי כמעט מכל פעילות. נשארתי במיטה והסתבר שלקיתי בדיכאון אחרי לידה יחד עם חרדות. חששתי שאם אצא עם הבת בעגלה מחוץ לבית, יחטפו אותה. חששתי לרחוץ אותה כי פחדתי שהיא תחליק לי מהידיים.
אחרי הלידה הראשונה נמסר לי שהגעתי לבית החולים עם רעלת הריון, את הלידה השניה זירזו כי חששו שיקרה משהו לעובר, הבת השלישית נולדה במשקל 4,200 והקטנה נולדה במשקל 4,970. ניהלתי שיחות עם עובדת סוציאלית בכל ההריונות שלי כי כולם היו בסיכון גבוה בגלל חוסר יציבות ולחץ דם גבוה.
אחרי הלידה השלישית, לא סיפרתי לעובדת הסוציאלית על השינוי במצב הרוח והיא לא שמה לב, עד שיצאתי מאחת הפגישות ושאלתי את עצמי "על מי את עובדת לכל הרוחות ?". בפגישה הבאה שיתפתי אותה ואז היא הפנתה אותי מיד לסיוע אינטנסיבי יותר בתחנה לבריאות הנפש. הגעתי לשם בזמן שהנקתי וכידוע, כל עוד אני מניקה, לא יכלו לתת לי טיפול תרופתי, דוגמת סרוקסט, שעלול להגיע לתינוק. בשל מצבי הנפשי חדלתי מלהניק וככל שחדלתי להניק מצבי הדרדר והגעתי למצב של פגיעות עצמיות בזרועות."
איך המשפחה הגיבה לנושא ?
"הבינו שקורה לי משהו ממש רע אך לא ידעו מה לעשות. היו רגשות מעורבים בכעס כיוון שאני אמא ל- 3 בנות וזו אחריות, אז מדוע אני פוגעת בצורה כזו בעצמי ?"
"30 אשפוזים במשך 12 שנים"
היחידה לבריאות הנפש החליטה לאשפז אותי ב"בית חולים איתנים" בהרי ירושלים. הוא 'תקוע' איפשהו על ההר. כשהגעתי עם אבי להתאשפז, הסבירו לנו שמדובר במחלקה לאם ולתינוק. עם זאת, הסתבר שהמחלקה הזו בשיפוצים. כתוצאה מכך, אני נשארתי וביתי הפעוטה חוזרת לבית עם אבא שלי. לא יכולתי לעשות כלום.
בתקופה הראשונה לאשפוז עמדתי בפתח היחידה שבשיפוץ ובכיתי שהתינוקת לא איתי. כמובן שהדיכאון רק גבר. האשפוז ארך מעל שנה. היו חלקים שחזרתי הביתה לכמה ימים וחזרתי לביקורים במחלקה, אך רוב הזמן האשפוז היה מלא, כלומר כלל לינה.
מדובר בסוף שנת 1999 ולמשפחה היה קשה להגיע לביקורים בבית החולים בשל המיקום.
חוויתי מעל 30 אשפוזים במשך 12 שנים בגלל קשיי החיים ובשל בליעת כדורים שסיכנו את חיי. בזמן האשפוז התקשרתי בכל בוקר להעיר את הילדות כי בעלי התקשה בחלק הזה בבוקר. לימים התברר לי מהבנות שהן עשו זאת בכוונה כדי לשמוע את הקול שלי וזה חימם לי מאוד את הלב.
לא יכלתי לעבוד באותן שנים בכלל. בעלי נקרע בין עבודות במשרה מלאה, גידול 2 הבנות הגדולות, תקשורת רציפה עם הוריי שגידלו את הבת השלישית והתנהלות מול אשתו שמאושפזת בבית חולים.
כשהבנו שהאשפוז שלי לא עומד להסתיים, הבאנו פיליפינית הביתה למשך 4 שנים וגם מטפלת לשעות אחר הצהריים שתסייע עם שיעורי הבית ועזרה בעבודות הבית. החשש הגדול שריחף מעלינו כל הזמן היה שהרווחה תבוא ותיקח את הבנות.
ההורים משני הצדדים עשו עבודת קודש בעזרה לבעלי. אחיותיי הגיעו פחות כיוון שהיו בעלות משפחה משלן. אחותי הצעירה בתקופה הראשונה סייעה מאוד כשביתי השלישית נולדה וגם כשהבת הרביעית נולדה.
אחרי 5.5 שנים של אשפוזים, בתחנה של בריאות הנפש בבית שמש התייאשו. באיתנים הייתי מעל שנה ואחר כך הייתי בכפר שאול, בירושלים, שם האשפוז היה חלק מהזמן בבית וחלק בבית החולים ואחר היתה תקופה נוספת באיתנים. בשלב כלשהו כשהייתי בכפר שאול, הגיעו עם רעיון גאוני שצריך להעביר אותי להוסטל, למחלקה סגורה."
התקווה
"מנהל המחלקה, סרב לרעיון שיוציאו אישה נשואה ובעלת משפחה מהבית והוא החל לבחון את מצבי מקרוב, ע"י הנחיות למשימות תפקודיות.
למשל, הוא אמר לי "הדס, את יוצאת עכשיו מהמחלקה ותחזרי לכאן בשעות הערב". הייתי מספר שבועות סגורה במחלקה ופתאום לצאת לאוויר הפתוח ?? אמרתי לעצמי "מעניין, נותנים לי אני לוקחת". יצאתי, הסתובבתי, נסעתי לתחנה המרכזית, לראות עולם. למחרת הוא שלח אותי שוב להסתובב והפעם תיאמתי עם חברה שהשתחררה מהאשפוז לעשות יחד יום כיף. אכלנו ארוחת בוקר בבית קפה, ראינו סרטים, שיחקנו שש-בש וחזרתי בערב למחלקה.
למחרת הרופא שאל אותי מה עשיתי ביום האתמול. סיפרתי לו ובתגובה הוא כעס וצעק עליי. לא הבנתי מה עשיתי לא טוב ? הוא אמר לי שלמחרת אני אצא הביתה ואחזור בערב עם תבשיל. הסתכלתי עליו בהלם כי מעל 5 שנים לא בישלתי כלום. התגובה הראשונה שלי היתה "אני לא הולכת לשום מקום" כי נבהלתי.
כמו שאומרים 'הקדוש ברוך הוא מסדר דברים קצת אחרת' ופתאום נזכרתי שזו בערך תקופת יום הולדתו של בעלי. ניגשתי לאחיות ובדקנו מה התאריך בלוח השנה – הסתבר שזה יום הולדתו !!. הבנתי שאני חייבת להתמודד עם החשש לעמוד במטבח לבשל וזו זכות לשמח את בעלי.
ישבתי באוטובוס וחשבתי שאם הכל היה בסדר מה הייתי עושה עכשיו? במהלך הנסיעה כתבתי תפריט ועברתי דרך סופר לרכוש את המוצרים. מאחר שלא הייתי בסופר 5.5 שנים, זו היתה חוויה רועשת ולא נעימה ורק רציתי לסיים את הקניה. נסעתי הביתה, עמדתי במטבח ובישלתי. בעלי חזר מהעבודה והיה בהלם טוטאלי. הכנתי שולחן, הדלקנו נרות וזה היה ערב נפלא !. בסוף הערב לקחתי דוגמיות והבאתי לרופא – וזו היתה התחלת ההחלמה.
התחלתי לצאת כל יום והייתי צריכה לדווח מה עשיתי. הרופא זכה במזון טעים, אני זכיתי בעצמאות, במעקב ובשבחים. לצערי מדי פעם היו נפילות של אשפוזים או בליעת כדורים. לעיתים היתה תחושה של רצון להתאבד, כדי לסיים את הכאב הזה. ההתעסקות עם פעילות פיזית גרמה לי לא לחשוב על כלום חוץ מהמטרה עצמה.
למען הקוראים אסביר שהצורך בבליעת כדורים או בפגיעה עצמית קורים ברגע שאין בו מחשבה ממוקדת ממה הכאב נובע. יש דחף עוצמתי חזק של 'אני לא מסוגלת יותר לעמוד בכאב הזה' וידיעה שהפגיעה או הכדורים ישככו את התחושה.
"12 שנים הייתי במצבים של פגיעות עצמיות. כשנה אחרי שהתחלתי את הטיפול אצל ד"ר זיסלין, הגעתי להרגשה שאני מוותרת על חיי וקלטתי שיש לי בנות. זו המון אחריות. ידעתי שצבר לבדו לא יוכל לדאוג להן בעצמו ואין סיבה להפיל את כל האחריות על שאר המשפחה. אם אתאבד בעצם אפגע באחרים וזה לא משנה מה אני מרגישה, אני חייבת לחיות ולתפקד למען המשפחה.
הדרך לפתרון מבחינתי היתה שבכל פעם שהרגשתי שהיכולת שלי להתמודד עם כאב הופכת לבלתי נסבלת עבורי, דפקתי לשכנה על הדלת כדי לדבר קצת. לא להיות לבד והעיקר להפיג את המחשבה – וזו היתה הדרך הנכונה."
הפתרון !
"ואז הגיע הרגע החשוב ביותר: הרופא מצא שהבעיה שלי נגרמת משינוי הורמונלי. הוא עקב אחרי זמני הנפילות שלי ושם לב שהן קורות לפני קבלת וסת. התחלנו לעקוב אחרי התופעה יחד ושמנו לב שאכן זו הבעיה.
ישבתי וכתבתי בגוגל תופעות קדם וסתיות והגעתי למחלקה לבריאות הנפש בבית החולים איכילוב. למחרת היה יום האישה הבינלאומי ואחרי שיחה טלפונית הסכימו לקבל אותי ל- 15 דקות ללא טפסים מיוחדים. שאלו אם אני אגיע מבית שמש במיוחד ל- 15 דקות ואמרתי שכן כי זה מאוד חשוב לי.
כמובן שלשמוע את הסיפור שלי ארך כשעתיים. בהתחלה עובדת סוציאלית ופסיכולוגית הקשיבו ובהמשך הצטרף מנהל המחלקה. מכאן עלה הרעיון שאם הבעיה היא שינוי הורמונלי כדאי שאטול כדורים למניעת הריון ואז במקום שאתמודד עם 12 נפילות לדיכאון בשנה, נצמצם ל- 6, כלומר ליטול 2 חפיסות של גלולות ברצף. צחוק הגורל הוא שבשל ההפסקות בנטילת הגלולות, נולדה הבת הקטנה.
כל הסביבה נכנסה לחרדה טוטאלית כשהייתי בהריון הרביעי. אני הייתי מאושרת."
ההווה והעתיד !
"כיום אני מתאמת טיפולים במחלקה לבריאות הנפש, לאחר שסיימתי לפני כשנה תואר שני במחלקה לבריאות הנפש באוניברסיטת חיפה. אני פועלת כעובדת סוציאלית בעמותת "אור לנפש" ואני מטפלת באנשים עם הפרעות נפשיות. יש לי 7 מטופלים, אני מגיעה אליהם לבית, אני מקשרת ביניהם לשירותים ומסבירה את התהליך. יש צוות מדריכות אותו אני מדריכה כיצד לטפל במטופלים, כלומר אני עוסקת בשיקום בבריאות הנפש.
במהלך 8 השנים האחרונות, בעודי עוברת מדי פעם מצבי התמודדות אישיים, התחלתי לספר את הסיפור האישי שלי בקרב קהלים שונים מתוך מטרה לנפץ סטיגמה, להראות כיצד ניתן להתמודד עם מצבים שונים מבלי לאבד תקוה.
החלטתי להעלות את הנושא דרגה, עברתי הכשרה ואני מרצה ומספרת על המחקר "ניהול מחלה והחלמה". מדובר בהתערבות מחקרית מובנית שכתבו פרופ' דיויד רועה וד"ר פאולה גרבר-אפשטיין.
בהליך זה המטופלים מחליטים יחד עם הצוות הרפואי על מטרות ביחס לתחומי חיים שונים. למשל שיפור בתחום החברתי או מציאת בן זוג. המטפל והמטופל מפרטים יחד את הדרכים להשגת המטרה ומייצרים משימות למטופל כדי שיתקדם צעד אחר צעד לעברה. במקביל יש למטופל עבודה בחוברת. מדובר בהתערבות שהחלה בארה"ב ומשתמשים בה בארץ.
אחת הבעיות הקשות לאנשים המתמודדים עם טיפול פסיכיאטרי היא הסטיגמה השלילית לגביהם. אנחנו מלמדים את המטופל איך להמעיט בחשיבות של הסטיגמה השלילית וליצור לעצמו בטחון ותפיסה עצמית חיובית, בין היתר במתן ידע על ידי משחק קלפים הבנוי על מיתוסים והפרכתם.
משפט לדוגמא: "אדם בדיכאון הוא עצלן ויכול להתנער מהדיכאון אם רק ירצה." לאדם בדיכאון אומרים פעמים רבות 'קום מהמיטה בחור עצלן' ואני מסבירה למטופל שאנחנו יודעים שהוא זקוק להכלה ולא שירדו בו.
דוגמא מציאותית נוספת: אדם שחולה בשפעת חש ברע. האם יגידו לו "נו קום צא לעבוד ?" אנו מביאים את המיתוסים שנמצאים בחברה ומעמתים אותם עם העובדות המציאותיות.
אחת המטרות שלי היא להעביר את ההכשרה באופן פרטני, בבית המטופל.
בשנה האחרונה אני בונה יחד עם הבימאית מזי עמר והמוסיקאי עזרא מוריאל הצגה על הסיפור האישי שלי וההחלמה שנקראת "בציפורני עצמי".
במשפחה היו תגובות תומכות ושוללות. "למה את צריכה את החשיפה הזו? את עלולה לפגוע בשידוך של בנותייך מעצם החשיפה.
הבת השניה, בת 20 מתחתנת בקרוב, קיבלה בהבנה את הרעיון ותמכה בה ובעיסוקיי הנוספים.
הבת השלישית מתקשה לקבל את העובדה שאני בונה הצגה על חיי, כיוון שהאשפוזים קרו אחרי לידתה.
לבעלי היה בהתחלה קשה עם הרעיון אך כשהבין את המטרה שמאחוריה עבר לעמדת תומך בעניין.
ואני? אני שלמה מאוד עם מה שאני עושה. אני יודעת שעליתי על דרך המלך שלי.
