הגל החדש

מאת אלעד גולדמן-מנהל אדמינסטרטיבי ב"גל שלי", ברמן לעת מצוא. "האיש שמשיג לך דברים".

אורי קולר- איש חינוך, רכז מחוז צפון ומדריך ב"גל שלי". גולש נשמה.

גלישת גלים היא לא רק ספורט עם דימוי מגניב. לצד היכולות הגופניות הגבוהות דרושים גם כישורים מנטליים: ריכוז, התמקדות במטרה ועוד. עמותת "הגל שלי" רותמת את הגלישה לטובת תוכנית חינוכית לנוער בסיכון

image001(1)

גלישת גלים היא ספורט ימי פופולרי בעיקר בקיץ, אבל גלישה היא לא רק ספורט עם דימוי מגניב שמייצג יכולות גופניות גבוהות. היא דורשת גם כישורים מנטליים: ריכוז, התמקדות במטרה, נחישות, עקשנות ורצון; לצד שווי משקל, קואורדינציה ועבודת שרירים ברגליים בידיים, וכמובן בשרירי הליבה, האחראים על יציבות הגוף. גם התזמון קריטי: צריך ללמוד מתי לתפוס את הגל, מתי לצאת איתו, וכמובן מתי בדיוק להתרומם עליו ולקצור את פרי התענוג שבחוויה. בעבור 240 בני נוער בסיכון החוויה הזו היא יותר מעונג, הגלישה מהווה קרש הצלה והזדמנות לשינוי משמעותי בחיים. נקודת מפנה.

עומר טולצ'ינסקי וירון וקסמן- חברים, גולשים, ולא פחות מכך- אנשי חינוך, הם שעומדים מאחורי העמותה "הגל שלי", תוכנית חינוכית לנוער בסיכון באמצעות גלישת גלים. לשניהם פרופיל דומה: וקסמן גדל בראשון לציון, טולצ'ינסקי בכוכב יאיר, ושניהם גלשו בילדותם ובבגרותם, והיו מחוברים לים "בווריד", כהגדרתם. נוסף על כך, שניהם היו פעילים בתנועת נוער, התנדבו לשנת שירות לפני הגיוס, עבדו עם נוער ועסקו בפרויקטים חברתיים שונים. אחרי הצבא השתלם טולצ'ינסקי במקצועות ימיים שונים – קורס מדריכי גלישה, קורס מצילים, מדריך צלילה, ואפילו סקיפר.

שניהם נרשמו ללימודי חינוך דמוקרטי, והחיבור ביניהם היה מיידי ונדיר, כאילו מצאו נפש תאומה. הם הפכו בן רגע לחברים הכי טובים. בימי התואר הראשון "העליזים", הם נזכרים ביחד, היו נפגשים לגלוש עם הזריחה, ומשם יחד לספסל הלימודים. אהבתם לשני התחומים הובילה אותם למחשבות איך לחבר ביניהם. אחרי מסע התחבטויות והתייעצויות בחרו במתכון הטבעי המנצח מבחינתם – תוכנית חינוכית לנוער בסיכון באמצעות גלישה. הם חברו למועדון גלישה קטן בחוף הדולפינריום בתל אביב, ויצאו לדרך עם פיילוט ראשון. עשרה נערים השתלבו בתוכנית הראשונית – וזה עבד. "קראנו לרכב שלנו "הגל מוביל" על משקל מכוניתו של באטמן. כל הציוד נדחס והועמס מכל כיוון וככה ג'יעג'נו ואספנו את הנערים מפתח ביתם.

"נתנו להם גלשן, חליפה, הזדמנות ודחיפה קלה. לפעמים זה כל מה שנחוץ כדי לחולל שינוי". מחדד עומר.

מטרת התוכנית היא להשתמש בגלישת הגלים ככלי להתפתחות אישית ולהקנות למשתתפים כלים להתמודדות עם החיים. וקסמן וטולצ'ינסקי מאמינים שההתנסות בים מחשלת אותם ומאפשרת להם ללמוד כיצד להתמודד עם קשיים, איך לא לוותר, להתמיד ולעבוד קשה למען המטרה. תוך כדי הם לומדים לא מעט על עצמם ועל הכוחות הפנימיים שטמונים בהם, וזוכים למעשה לתוכנית העצמה אישית במסגרת קבוצתית.

"הגל שלי" מצייד אותם בגלשן, בחליפת גלישה ובהזדמנות לעתיד טוב יותר. "ההתנסות בים מהווה חוויה מעצימה המשליכה על כל תחומי החיים", אומרים השניים. להתמודדות עם הגלים, עם הזרמים ועם מזג האוויר המשתנה, כמו גם עם הנפילות מהגלשן ועם אי-הוודאות – השפעות מרחיקות לכת. המשתתפים בתוכנית לומדים להתמיד ולא לוותר, מתרגלים כישורי חיים חיוניים כגון הצבת יעדים, סיבולת וביטחון עצמי, וכך מבינים בעצמם שבעבודה קשה ובנחישות אפשר להצליח.

רצף הפעולות, הקשיים שמסביב וההתמודדות הנדרשת אינו קלים לאף אחד, ועל אחת כמה וכמה לבני נוער עם קשיים. גם הים עצמו, שנתפס כמקום של חופש אין-סופי, של רוגע ושל בילוי, יכול להוות אתגר לא קטן; גובה הגלים, הרוחות, הזרמים, הטמפרטורה ואי-הוודאות הכללית השוררת סביבו – כולם יכולים לתעתע. "הים משתנה בכל יום, כל הזמן", אומר וקסמן, "זה לא כמו מגרש כדורסל". גולשי הגלים מתמודדים עם שיגעונותיו בכל השנה, מה שאומר שבחורף צריך להתמודד גם עם מזג אוויר קר, רוחות עזות, זרמים ועם גלים חזקים. בקיץ השמש קופחת, לפעמים הים הוא פלטה של שלווה, ולפעמים יש גם מדוזות מרגיזות.

המסר הוא שתלמיד שיצליח בתהליך ויעמוד במשימה – יצליח גם בחיים. במפגשים השבועיים יש נושא מרכזי שסביבו מתקיימות למידה והתנסות (זרמים למשל) והם חווים שלב תיאוריה, מעשה, ושוב תיאוריה – או בשפתם ראש-גוף-ראש. בהתחלה דנים בנושא ומרחיבים אותו מעט (יתרונות, חסרונות, סכנות), אחר כך מתנסים בים (תופסים זרמים, לומדים מה לעשות איתם, עוזרים זה לזה) ומסכמים בחוויה, בהרגשה ובהקבלה לחיים עצמם (זרמים שסוחפים, האם אפשר לצאת מזרם כזה ואיך) ועוד. העבודה הפיזית "פותחת" אותם, והם משתפים בחוויות ומשליכים את המסקנות על החיים האמתיים. בסיום מתקיים סבב צל"שים שבו כל אחד מעניק צל"ש לחבר בקבוצה בזכות משהו טוב שעשה, וכך הם מתרגלים גם פרגון – מושג שכמעט לא קיים בעולמם אך "הופך לחלק משמעותי מהפעילות", מוסיף טולצ'ינסקי.

בסוף הקורס יש לחבר'ה מבחן ומסע מסכם. הבוגרים זכאים להגיע למרכזי "הגל שלי" השונים ולגלוש תמיד ובחינם, וכך הם הופכים את מרכז הגלישה לבית שני. המצטיינים זוכים לקורס עוזר מדריך במכון ווינגייט, שבזכותו הם יכולים לעבוד במרכזים בקיץ, להתפרנס, לצמוח, להתפתח ולהתרחק מצרות. "הם מגלים כוחות אדירים", מתגאה וקסמן, "הדימוי העצמי שלהם משתפר, וזה מרגש וכיף". טולצ'ינסקי מחזק: "הם מרגישים מועילים ומשמעותיים".

בזכות הספורט ובזכות התוכנית

עם הצלחת הפיילוט הקימו השניים לפני שנתיים וחצי את עמותת "הגל שלי – תופסים דרך", שהפכה את הרעיון לדרך חיים. הם לקחו הלוואות, רכשו ציוד, ארגנו מרכזים ורצו קדימה. כיום יש להם ארבעה סניפים: בבת ים, בתל אביב, בכפר גלים ובפנימיית מבואות ים (פעילות ממוקדת לתלמידי הפנימייה בלבד). יש 240 בני נוער בעשרים קבוצות, עם 22 מדריכים ועם שני "הורים" גאים שממשיכים לעמול מדי יום על המשימה, ולשפר את התוכנית שנבנתה מתוך ניסיון ההדרכה הקודם והידע שצברו בלימודים, וגם עם קצת עזרה מקצועית.

תוכניות שכאלה נותנות סיכוי למי שהחברה כבר הפסיקה לנסות בשבילם, ויש כאלה שעבורם זה גם הסיכוי האחרון. בני הנוער מגיעים מהפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. יש בהם ערבים מלוד, יוצאי אתיופיה מרחובות, תל אביבים ואחרים. רבים מהם מעידים על השינוי שחל בהם, על הדרך העצומה שעשו בזכות הספורט ובזכות התוכנית.

אביטל צ' בת ה-18 היא אחת מהם. כשהצטרפה לתוכנית לפני שנתיים לא ממש ידעה לאן היא נכנסת, היא מספרת. מבחינתה היא רצתה ללמוד לגלוש, וזהו. כיום, "גיליתי ממש משפחה, וחוץ מללמוד גלישה ועל הים למדתי על החיים".

אביטל מעידה על עצמה שהחיים שלה היו שזורים בבעיות ובנפילות לא מעטות, ואף שהצליחה איכשהו להתמודד עמן, הכלים בתוכנית לימדו אותה שיעור אחר לחיים. "למדתי לא לוותר, להילחם על מה שאני רוצה, להיות סבלנית ולעזור לאחרים". אחד הדברים שגילתה על עצמה היה היכולת להשפיע. היא דווקא הגיעה עם רוח ספורטיבית, אבל מספרת שבנות רבות בקבוצה לא היו כאלה, והרבה פעמים רצו לעזוב הכול וללכת. אביטל מצאה את עצמה משכנעת לא לוותר, מושכת ומעודדת אותן להתמודד ולהתגבר. זו הסיבה לכך שבסוף התוכנית זכתה לתואר מצטיינת, עשתה קורס מדריכים במכון ווינגייט, וכיום עובדת כמדריכה במועדון. "זה שינה לי את הכיוון בחיים. גם בלימודים התחלתי להתמיד, להגיע, להשקיע, והשתפרתי ב-180 מעלות".

בישראל יש כ-344 אלף בני נוער בסיכון, הם מאופיינים בהיעדרויות מבתי הספר, בקשיים להצליח בלימודים, ולעתים בנשירה ממסגרות חינוכיות. לחלקם יש תיקים במשטרה, שמונעים מהם גיוס לצבא, דבר שיש לו השלכות על עתידם.

כ-90% מבוגרי התוכנית מתגייסים לצה"ל, כאשר שיעור הגיוס בקרב בני נוער שכמותם נמוך פי כמה. על-פי תוכנית למדידת הערכה שממלאים החניכים, עולה ש-86% העידו על שיפור בדימוי העצמי, 95% על שיפור ביכולת ההתמדה ו-86% על שיפור רב בהרגלי הלמידה, נתון מורכב וקריטי להצלחה.

הביקוש לתוכנית גדל והולך, אך וקסמן וטולצ'ינסקי מתקשים לעמוד בביקוש, בעיקר בשל קשיים תקציביים. כעת כמעט מחצית מהכנסות העמותה הן מתרומות, והשאר מגיע מתקציבים קטנים של עיריות, של בתי ספר ועוד. כדי לאפשר לעוד בני נוער ליהנות מהתוכנית הם נדרשים להגדיל את היקף התרומות, והם מכתתים רגליים כדי לשלם משכורות. הם לא מתלוננים, יש להם סיפוק אדיר מההצלחה, והם אף זכו בפרסים על יזמות ועל חדשנות חינוכית. הם מאמינים שתרומות נוספות יגיעו, והפרויקט ימשיך להתפתח.

למעוניינים לתרום לעמותת "הגל שלי":

באשראי דרך האתר : www.hagalsheli.co.il

או

לחשבון בנק מספר 514885/63 בבנק לאומי, סניף 800.

אחראי על גיוס המשאבים: עידו גלילי, טל' 054-6223950*, [email protected]

 

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

 
גיליון החודש
שער מגזין 90
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן