האי היווני שלי

מאת אירה כהן 

"כנראה שראית הרבה מידי סרטים אמריקאיים", אמר לי בן זוגי כשבישרתי לו על התוכנית היצירתית החדשה שלי, לנסוע לאי יווני כדי להניע בו את המהלך הראשון לכתיבת הספר שלי, רומן שמתרחש בשנות הארבעים, על רקע מלחמת העולם והשואה, סיפור שמתחיל בזיכרון יעקב וממשיך בעיר לבוב שבאוקראינה ושם… נו לא אגלה הכל… על זה תקראו בספר לכשיצא… בעוד כשנתיים לפחות.

כשיצאתי לחופשה/לטיול/למסע, והתחלתי להעלות פוסטים בעמוד הפייסבוק שלי, הבנתי שלא רק אני ראיתי הרבה סרטים אמריקאיים. מסתבר שלנשים רבות – בגיל שבערך באמצע החיים, בשנות הארבעים ואפילו החמישים, נשואות, רווקות, גרושות, עם ילדים קטנים, עם מתבגרים, עם עבודה, בלי עבודה – יש חלום כזה לצאת לחופשה, לבדן, באי יווני קטן. חלקן אולי נאחזות בנוסף בפנטזיה שבאי היווני תתרחש האפיזודה הרומנטית שלה חיכו כל חייהן, כמובן עם איזה דייג יווני. ואני? אני לא חיפשתי אפיזודות מהסוג הרומנטי. אני השארתי את אהובי בבית, אהוב שיודע את נפש אהובתו המייחלת להתנתקות מהשגרה, מהסביבה, מהעבודה, מהמשפוחה ומשאר הדברים שמסיחים את הראש, ויצאתי למצוא זמן ומקום שקט כדי לפצוח במהלך הראשון לכתיבת ספרי.

לצורך העניין ארזתי מזוודה מלאה בשמלות לבנות, כי ככה מתלבשים ביוון לא?, שני ספרים, אחד להשראה ספרותית (מלכת היופי של ירושלים – מומלץ! על אי יווני ובכל מקום אחד!!) והשני ספר על גטו לבוב (כי אם כבר לעשות תחקיר על הגטו אז לפחות שיהיה נוף יפה), בגד ים מנוקד, כפכפי אצבע, כובע קש (חובה!!!), את הלפטופ החדש וקטן המשקל שלי (לבן אלא מה?). וכמובן את הסלולר, אבל את זה אנו לא לוקחים איתנו, זה כבר הרי מחובר לגוף שלנו.

 

טיסת אל-על, תוך שעתיים נחיתה באתונה, קפה בשדה התעופה כדי להירגע כי מעכשיו זה רק אני עם עצמי, אוטובוס לפיראוס, רציף, מעבורת, ותוך ארבע וחצי שעות הפלגה אני עוגנת בפארוס (Paros) – האי היווני שלי. עיניי קולטות את סילביה, הגברת בעלת המלון שנקרא: Archipelagos Apartments שאליו אני מוזמנת, והיא נושאת בידה שלט עם שמי עליו. מאוד אישי. מאוד משפחתי. מאוד יווני.

ברכב, על הכביש המתפתל, איך לעזאזל לא קלטתי שהמקום הזה מרוחק מהמרכז והוא ממש גבוה על ההר? סילביה אומרת לי "את תצטרכי רכב" ואני אומרת לה שלא באתי הנה כדי להסתובב כל היום ולטייל, ושאני רוצה מקום נעים עם ספייס ועם נוף כדי שאוכל להתרכז בכתיבה, ותוך כדי נסיעה חושבת, "שיאוואלי, איך אצא מפה ואיך אגיע לפה?… זה ממש גבוה על ההר, אבל נסתדר". וזה מה שנקרא- מחשבה יוצרת מציאות.
רבים לא שמעו על פארוס, זה בהחלט לא "הכל כלול סטייל", אפילו צריך להשקיע מאמץ כדי להגיע לכאן, אין עדיין טיסות ישירות (ביום שיהיו יפלשו אליו המוני תיירים ואני חוששת שהמקום יאבד מקסמו ומהאותנטיות שלו). פארוס… פארוס… וככל שאני מגלגלת את זה יותר על השפתיים כך אני מרגישה שאני מתאהבת. באי, באנשיו, בחופיו, בנופיו.

אז מה מיוחד כל-כך בפארוס שנמנה על קבוצת האיים הקיקלדיים? זה לא רק החופים הנפלאים עם החולות הלבנים והמים הירקרקים-תכלכלים, זה לא רק הבתים הלבנים עם החלונות הכחולים, זה לא רק המרצפות הקסומות שמקשטות כל סמטה באי… אז מה יש בו? פארוס הוא פנינה יוונית, לא כזה ענק אבל גם לא פצפון, לא מסחרי מידי אבל מספיק תיירותי כדי להרגיש בו אטרקטיבי. אנשיו ידידותיים, אין בו מלונות גדולים וכשאומרים "הכל כלול" אז הכוונה להנאה, לשמש, לאוכל, לים ולאווירה הנהדרת ששורה בו. אני הגעתי אליו בתחילת חודש יוני, רגע לפני ההסתערות של תחילת העונה הרשמית (חודש יולי). חם מאוד, אבל לא בלתי נסבל, ולא הומה בתיירים באופן שהופך את החופש לסיוט.

IMG_2427
שבועיים וחצי להיות פה, פסק זמן מהחיים. מהמציאות שלי. מבאר יעקב והנוף לקיבוץ נצר סירני. מההכנות לחתונה שלי. מהלקוחות. מהספרים שאני כותבת עבורם. מהמשפחה האהובה. מבן זוגי. פסק זמן אמיתי. לזה קוראים חופשה. כל שאר הנופשונים הם גיחות שרק חוזרים מהם עייפים יותר. אבל לבד…. מה אני אעשה פה שבועיים וחצי עם עצמי? ברור, יש לי ספר להתחיל לכתוב, להניע, לארגן את המבנה שלו, לסדר את החומרים שלי כמו בסקיצה, כמו פאזל שאחר-כך יקל עליי לצאת משם למרחבים הספרותיים העמוקים שלו, להכיר את הדמויות שלו, לגלות את הגיבורה שלי. אז יש לי מה לעשות פה, ואולי שבועיים וחצי זה לא כזה הרבה, אבל זה בהחלט משהו.

את שהותי על האי חלקתי בין שני מקומות. האחד בפריקיה (Parikia), שהיא בירת האי, והמקום השני אליו עברתי בהמשך, הוא בנאוסה (Naoussa), העיירה השניה בגודלה בפארוס. קיוויתי שעשיתי תחקיר טוב ב'בוקינג' ושלא לשווא בזבזתי כל-כך הרבה שעות בשיטוטים בין כל המלונות וחדרי האירוח באי, על מנת להיות בטוחה שבחרתי את המקום המתאים ביותר עבורי. שהחדר יהיה מספיק מרווח כי אני עומדת לשהות בו שעות רבות, שהוא יהיה במיקום נוח (על ראש ההר…באמת…), שיהיה נקי ונעים, מואר, ושיהיה לי נוף. מסתבר שיש תמורה בעד השעות הרבות ב'בוקינג'. בחיי, לא יכולתי לבחור טוב יותר.

ה- Archipelagos Apartments זה לא בדיוק מלון, כי אם קומפלקס בעל 8 דירות אירוח, מטופח וקסום, שבו גרים סילביה ובעלה ניקולס. אמנם הוא ממוקם גבוה על ההר, על כביש תלול ומתפתל, אבל זה לא הפריע לי ואיך שהוא הסתדרתי. סילביה הייתה מסיעה אותי בבוקר ומחזירה אותי בצהרים, וכשהיא לא יכלה היא שלחה את ניקולס על האופנוע יחד עם הכלב. זה לא רע להתעורר בחדר שינה שמשקיף על מטע עצי זית ולשתות בבוקר קפה במרפסת המרווחת שמשקיפה על כל המפרץ האגאי. זה לא רע להניח את הלפטופ על שולחן מתחת לחלון בעל תריסי עץ כחולים, שדרכו הנוף מתפוצץ לי ישר בתוך העיניים, זה היה "חלום לים התיכון". החדר המחולק לשני חללים מרווחים, נעימים ונוחים, עלה לי כ- 3,000 ₪ (9 לילות) והיה בו גם מטבחון. סילביה דאגה לכל מה שצריך וכשרציתי לשוחח עם מישהו ולא באופן וירטואלי הייתי נכנסת אליה הביתה, היא כיבדה אותי בעוגיות יווניות ואני כיבדתי אותה בקפה טורקי.

IMG_2424

תשעה ימים ראשונים עברו עליי בפריקיה, העיירה הקסומה שבה נמצא הנמל הראשי של האי, יש בה טיילת חוף מקסימה שלאורכה שלל מסעדות וטברנות נהדרות ובתי קפה (עם "ווי.פיי"– מילת הקסם!), וכל מקום נראה מזמין ומקסים כמו באי יווני אמיתי.

בחלק הראשון של החופשה שלי שכרתי רכב ליומיים. כביש טבעתי ונוח מקיף את האי, משולט בבהירות וקל להתמצאות. ביום הראשון נסעתי בין כפרים הרריים. גיליתי כפר קטן ושמו קוסטוס (Kostos) והלכתי לאיבוד במבוך הסמטאות השקטות שלו. או שכולם הלכו לישון או שלא יודעת מה, אבל לא הייתה שם נפש חיה… רק שקט ושלווה והרבה סמטאות. משם המשכתי בנסיעה קצרה לכפר נוסף, לפקאס (Lefkes). גם שם היו הרבה סמטאות ומעט אנשים. זה כנראה בגלל החום, כולם מגיחים בלילה. למחרת טיילתי בין מספר חופים, בפיסו-ליבאדי אכלתי קלמארי ועשיתי פרצופי סלפי למצלמה, בגולדן-ביץ' שקעתי כשעתיים במלכת היופי, ובהליקי שתיתי קפה והתבוננתי בתחילתה של השקיעה שצבעה את השמיים ואת קו הרקיע בצבעי אש.

IMG_2426
אחרי שלושה ארבעה ימים שבהם העליתי פוסטים בפייסבוק, הבנתי שיש פה עניין. "איזו אמיצה את!", "את ממש השראה!", "אם פעם אסע לאי יווני לבדי זה כנראה יהיה בזכותך, את נתת לי אומץ", "אל תחזרי, שלא ייגמר לנו הטיול…", "אני מרגישה שאני מטיילת איתך", "מה קנית היום… את מי הכרת היום? איך העברת את היום? מה אכלת הערב?…", "איזו שמלה קנית היום?, "נו, הצלחת להתקדם עם הספר שלך? מתי את שולחת פרק ראשון?" "יו… איזה אומץ… את מסתדרת לבד?… " אני מודה שאחרי יומיים שלושה כבר לא הרגשתי לבד.

יום נוסף הוקדש לביקור באי סנטוריני, לא סתם מספרים שהוא האי היפה ביותר ביוון, הוא אכן עוצר נשימה אם כי ממוסחר ומתוייר בצפיפות ובדוחק עד אין קץ. ובכל זאת – זו לא סיבה לוותר עליו. אך כאשר חזרתי לפארוס ולמלון של סילביה הרגשתי שאני חוזרת הביתה.
מפריקיה עברתי לעיירה נאוסה, לחלק השני של הטיול והתארחתי ב- Agrabelli Studios. נאוסה נחשבת למקום הבילוי העיקרי על האי ובה מתהווים חיי הלילה. גם שם, באינטואיציה שלי, לא בחרתי מקום מרכזי, אך זה היה לטובה כי זה אפשר לי את השקט שחיפשתי. הפעם הייתי על כביש מישורי, מה שאפשר לי לצאת כל בוקר להליכות ספורט, וכמו כן, ממש בקצה השביל מהמלון, עמדה תחנת האוטובוס ותוך כמה ימים הכרתי כבר את כל הנהגים על האי.

IMG_2423
בית האירוח Agrabelli Studios, טובל בתוך כרם גפנים משכר, ואותו מצאתי ב"בוקינג" ברגע האחרון במחיר מטורף במובן החיובי. שבעה לילות כולל ארוחת בוקר וכולל בריכה, עלו לי 1,500 ₪. כמו מחיר של לילה בצימר נחמד בסופ"ש בצפון! לא תתפסו מטוס ליוון עם מחירים כאלה?? למריה, יווניה מקסימה ובעלת המקום שעמה נקשרתי בידידות, סיפרתי שאני סופרת מישראל שבאתי לכתוב ספר. זה בהחלט הפך אותי למישהי מיוחדת בעיניה עד שהיא החליטה לפנק אותי בדירה בקומה העליונה, שמשקיפה – איך לא? – לים! וזו כללה מרפסת בגודל של פנטהאוס! בדירה היה מטבח מאובזר, חדר שינה מרווח ונעים ובו מיטה עם כילה (כילה!! בחיי, כזה רומנטי), ארון עץ מעוטר צבוע כחול הלוואי עליי בארץ כזה ארון ובקיצור – יכולתי לחיות שם גם חודשיים. בלי בעיה. בנוסף – ארוחת בוקר על שפת הבריכה. כל בוקר אמרתי "קלימרה!" ('בוקר טוב' ביוונית) לדינו, הבחור שעובד אצל מריה שסחט לי מיץ תפוזים טרי והרגשתי ברת מזל. מי אמר שלא הכל כלול??…

IMG_2428

יום לפני שעזבתי את פארוס עשיתי גיחה קלה (עשר דקות במעבורת) לאי השכן הקטנטן ממול שנקרא… אנטיפארוס. מקום קטן, קסום במידה שונה ודומה, ותמיד תמיד… הסמטאות הנהדרות.

 

 

 

IMG_2425

לשאלה אם עמדתי במשימת הכתיבה – אז כן, הספקתי לסיים את הסקיצה הראשונית ולבנות את שלד הסיפור שאותו אני רוצה לכתוב. אבל עכשיו צריך להתחיל לצלול למים ולכתוב אותו, לכתוב על אותה גיבורה שדמותה נולדה בראשי בהשראת אישה אמיתית וסיפור אמיתי, אך את כל השאר המצאתי כולל הרומן האסור… אך אמרתי, אני לא מגלה! כי בשביל לכתוב את הפרק הראשון בספר אני צריכה, כלומר חייבת, לנסוע שוב לפארוס.

 

 

 

 

IMG_2431

 

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

 

גיליון החודש
שער מגזין 83
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן