דמיון ורגשות בעולם הילדים

אלה ויינטראוב

מאת זהר נוי

ילדים רוצים להבין הכול, לדעת איך דברים פועלים ולמה קורים לנו אירועים שונים בחיים. אלה ויינטראוב כתבה את "העצב שרצה אהבה" והיא מאנישה את הרגשות השונים ומאפשרת לילדים כלים להבנה ולהתמודדות. הסופרת דליה בר-אל משלבת בספרה "נעמה אוהבת לדמיין" סיטואציות רבות שאופייניות לילדים בגיל הגן ומסייעת להם  להעשיר את ארגז הכלים שלהם כשהיא מדגימה את השימוש הרבגוני בכוח הדמיון להתמודדות עמן.

חשיבות כל הרגשות בחיינו

ספר הילדים "העצב שרצה אהבה" שכתבה אלה ויינטראוב הוא ספר קסום שמלמד על חשיבות כל הרגשות בחיינו והוא ראשון מתוך סדרת ספרים שעוסקים בעולמם הפנימי של ילדינו. הספר מציג את עולמם של הרגשות. הוא נפתח כמו כל סיפור טוב בתיאור מקום המגורים של משפחת "רגשות". על רקע איורים צבעוניים וחמים, נפרש הטקסט שמתאר את סיפור העלילה ומכניס את הקוראים הצעירים לתוך עולמה של משפחת רגשות. דמויות הרגשות השונים מומחשות לצד הטקסט בצבעים ייחודיים שמתחברים למהותן ומדברים אל הקוראים הצעירים.

הקוראים לומדים כי בני משפחת רגשות נמצאים בכל מקום: באנשים, בחיות ובצמחים. בסוף היום, אחרי שביקרו את כולם, הם חוזרים לביתם וחולקים זה עם זה את החוויות שלהם, כמו שהילדים עושים בחייהם. הם מספרים זה לזה באילו מקומות ביקרו, מציינים את האיברים ששהו בתוכם.
באחד הימים אחרי שהרגשות חולקים את חוויותיהם, מתרחשת סיטואציה שילדים רבים מכירים מחייהם בעקבות אירוע או אירועים לא נעימים שחוו: העצב מגיע לבית המשפחה, אך מסרב לחלוק את יומו עם הרגשות האחרים ונכנס לחדרו. כשבני המשפחה ניגשים אליו לברר מה קרה, הוא מספר להם שאינו אוהב להיות עצמו והוא מבקש להיות רגש אחר. בתשובה לשאלותיהם הוא מסביר שהוא מרגיש פחות נאהב מבעבר כשהוא שוהה אצל אחרים. בני משפחתו מחליטים לסייע לו ועד שימצאו פתרון הוא יוצא לטייל.

בטיול הוא נתקל בילד עצוב שמסרב לקבלו, כשהילד לומד מחברתו שגם לעצב יש מקום, העצב מרגיש שייך ומתמקם בתוכו. הילד מכיר בעצב ומתמודד עמו ושניהם מרגישים יותר טוב והעצב יכול לעזוב ולשוב לביתו. העצב ובני משפחתו מבינים יחד שאת התובנה של העצב כדאי ואפשר ללמד אחרים.

הספר כתוב בחרוזים ומתאים לקריאה משותפת עם ילדים בגילאי הגן. הוא יכול לשמש בסיס לשיחה עם הילדים על הרגשות השונים כדי להתמודד עמם באופן שמפנה מקום לכל חוויה שלהם. לאורך כל הספר מתכתב הטקסט עם האיורים המקוריים והססגוניים של אורית קשת שמאירה בשלל צבעים את הסיפור ומוסיפה לייחודיותו.

אלה ויינטראוב (48), אם ל-3, תושבת רעננה (ולשעבר כמון), עוסקת בתחום החינוך. בזמנה הפנוי היא אוהבת לכתוב סיפורים קצרים, בעלת דף בפייסבוק בשם: "אהבה זה הסיפור".

אלה ויינטראוב מספרת: את ההשראה לכתיבת הסדרה לקחתי מאירועים שאירעו לי. "רוב חיי לא רציתי לקבל את הרגשות שנחשבים "שליליים" וככל שניסיתי להתעלם מהם כך הם גדלו וצמחו למימדים שלא יכולתי להדחיק אותם. הלכתי לסדנת תת מודע וחיבור לרגשות ומשם הכול היסטוריה. למדתי שאני אדם רגיש, אך איני יודעת כיצד להרגיש. לאט לאט למדתי להכיר את פנימיותי ואת עולמי הרגשי. למדתי שהעולם הפנימי שלנו מרתק, חשוב ומסקרן. למדתי גם שהרגשות שבי אינם שליליים, אולי לא תמיד נעימים, אך הם חלק ממני. חקרתי את הנושא, קראתי המון, הסתכלתי כמעט בכל מקום שבו הייתי כיצד מתמודדים המבוגרים, הצעירים והילדים עם רגשות. קראתי גם חומר אקדמי, פירושים וזוויות ראיה שונות של חוקרי עולם הרגשות.

"התחלתי לאט לאט במסע לעולמי הפנימי כדי לחוות את הרגשות אחרת כשאני נותנת להם מקום אצלי. גיליתי שהשד שנראה לי כל כך מפלצתי כמו הפחד, הוא בעצם הבריחה שלי מלהיות איתו. ברגע שנתתי לו מקום ופרקתי אותו לגורמים הפכה המפלצת יותר חמודה והיא בעצם רק רצתה ממני את היחס או את התשובה. הרגש שהכי חזק ובולט אצלי הוא עצב, כשלמדתי להכיר אותו התחלתי לאהוב אותו, גיליתי שהוא בית הרגש הדומיננטי ביותר. הבנתי שאני יכולה להיות עצובה ומאושרת, כועסת ומאושרת ואף פוחדת. הבנתי שאושר אינו תלוי רגש בלבד, אלא הוא מכלול של בחירות בחיינו ועשייה בעלת ערך שאנו בוחרים לעשות. בוקר אחד קמתי ובאותו יום כתבתי את  הסיפור הראשון בסדרה. משם הכול התגלגל והתפתח לספרים נוספים".

אלה ויינטראוב: "הייתי מעוניינת שהקוראים יפנימו מהקריאה בספר שרגשות הם לא שליליים, הם מה שהם, גם כשאינם נעימים. שיבינו שאת הרגשות מרגישים פיזית וכשאנו יודעים היכן הרגש נמצא אצלנו, נוכל לתת לו יחס, נשימות והכלה. ברגע שהוא מקבל זאת הוא מפנה מקומו לרגש אחר. זהו חיבור לפנימיות שלנו, קבלה והכלה של מי שאנחנו ורגשותינו. תקשורת רגשית היא מקרבת, ברגע שישנה קבלה שרגש כמו עצב זה בסדר להרגיש מתמעטת הביקורתיות.

אלה ויינטראוב: "אני מציעה להורים לקרוא את הסיפור יחד עם המחשה פיזית, היכן הבטן, הלב ושאר האיברים. נחוצה גם השתתפות ההורים בשיח הרגשי, למשל: "כשאני עצובה הבטן שלי מסתובבת", "כשאני כועסת אני מרגישה חזק את הראש" – לבדוק עם הילדים היכן הרגש שלהם נמצא. לתקשר את ההבנה הזאת: כשהילד מצביע על האוזן, תציע לו האם ללטף את האוזן, לנשום לכיוון האוזן ולקבל את הרגש כפי שהוא כי זה בסדר".

המסע לעולמנו הפנימי

 אלה ויינטראוב מספרת שהיא פיתחה גישה לגני הילדים ולבתי הספר שנמצאת בימים אלה בתהליך פיתוח. "השיטה מורכבת מכמה שיטות שאני מאמינה בדרך שלהן (הרי אנו לא ממציאים את הגלגל), חיברתי ביניהן ובניתי שיטה משלי. היא נקראת "המסע לעולמנו הפנימי" והיא מתבססת על הכרות העולם הפנימי שלנו כמו רגשות, דמיון, אהבה, חלומות, בושה, קבלת האני שלנו והכלה. בעולם הרגשות החיבור הוא לראשוניות ולא לפרשנות של הרגש, שהיא בעצם התחושה הפיזית שאנו חשים בגופנו. כרגע היא מפתחת את התוכנית לגיל הרך בשילוב סיפור, מוזיקה, משחק ותנועה.

להבין שרגשות הם רגשות

"מטרת השיטה היא לגרום לילדים לקבל את עצמם כפי שהם בלי שירצו לשנות; להבין שרגשות הם רגשות – לא טובים או רעים, אלא חלק מהם. ללמד אותם לדבר על אודות הרגש כי תקשורת רגשית היא חשובה מאוד והיא עוזרת למתן אנרגיות חזקות. לקבל כלים שיעזרו לחבר בין עולם המבוגרים לעולם הילדים כדי לשמוע פחות ש"הם לא מבינים אותי" ולהקשיב לקול הפנימי שלנו כדי להתחבר לחלומות שלנו".

איך זה נעשה? "באמצעות הפעלה שמשלבת סיפור, תנועה שקשורה לנושא עם או בלי אביזרים, משחקי תפקיד, מוזיקה ואמצעים נוספים בגני ילדים ובהמשך גם בבתי הספר. לכל נושא יהיו כמה הפעלות שיובילו ליישום השיטה בחיי היום יום. סדנאות להורים ולצוותים חינוכיים – 'לחבק את הרגש' וספרים עם אביזרים שיעזרו לתקשר גם בלי מילים.

בין העזרים שאלה פיתחה, נמצאת כרית רגש. "כריות רגש הן כריות המסייעות לנו לתקשר רגשית ללא מילים. השימוש בהן עוזר לנו לדעת כיצד האחר מרגיש והיכן. כלומר אם הילד שלנו עצוב, העצב מורגש אצלו בבטן, הוא לוקח את כרית הרגש עצב ומניח בבטן שלו, כך אנו יודעים כיצד מרגיש והיכן, ואנו יודעים כיצד להתנהג. יתרון נוסף, חיבוק הכריות כפי שאנו מחבקים את הרגש שלנו – יכולת לתת יחס לרגש".

"סדרת הספרים שאני כותבת היא בעצם סיפורים קסומים על דמויות שעברו האנשה, בהם אנו מקבלים כלים שאיתם נוכל לראות את העולם שלנו כפי שנכון לנו לראות, לקבל את עצמנו ולאהוב את מי שאנחנו. מה שמייחד את הספרים האלה היא זווית הראיה של הסיפורים והכלים המעשיים שיכולים לעזור  לפתור דילמות. זהו גם המסע שלנו לעצמנו, כל ספר נוגע במשהו אחר", מסכמת אלה ויינטראוב.

מי לא אוהב לדמיין?

כוח הדמיון הוא אחד הכוחות החזקים ביותר אצל ילדים. הוא מסייע להם בלמידה האינסופית כשהם מפענחים ומפרשים את העולם סביבם ורוכשים ארגז כלים, שילווה אותם בבגרותם. נעמה, גיבורת הספר "נעמה אוהבת לדמיין" משתמשת בכוח הדמיון שלה כשהיא לומדת איך להתנהל בעולם.

הספר מתאר יום בחייה של הילדה נעמה. מרגע שהיא מתעוררת ועד שהיא עולה על יצועה בלילה, נעמה משתמשת בכוח הדמיון שלה כדי להתמודד בצורה הטובה ביותר עם כל מה שקורה לאורכו. הסופרת דליה בר-אל משלבת בספרה סיטואציות רבות שאופייניות לילדים בגיל הגן ומסייעת להם  להעשיר את ארגז הכלים שלהם כשהיא מדגימה את השימוש הרבגוני בכוח הדמיון להתמודדות עמן. בר-אל נעזרת במספר יודע כל שמציג לילדים את הסיפור ופונה אליהם באופן אישי בין הסיטואציות השונות כדי להציע להם להשתמש בכוח הדמיון שלהם כמו שעושה נעמה.

עולמה של הילדה נעמה בספר משקף לילדים את המוכר להם מחייהם שלהם ומתמקד בחוויה שלהם שאינה מנותקת מן המבוגרים סביבם שנמצאים שם כדי לכוון ולהדריך. נוכחותם של מבוגרים בספר מלווה את נעמה לכל אורך היום, אמה פותחת עמה את הבוקר, הגננת נמצאת ברקע בגן באיורים ובפעילות והוריה נמצאים לידה כשהיא משחקת עם הבובות כגננת, וגם כאשר הם  משכיבים אותה לישון.

הספר יכול לשמש בסיס לדיון עם הילדים על הדרך בה הם יכולים לעשות שימוש מיטבי בכוח הדמיון שלהם בסיטואציות שונות בחייהם. את הספר שיצא בהוצאת אוריון מלווים איוריה הצבעוניים של יולן מצגר, שעוטפים את הטקסט ומייצרים באופן בלתי אמצעי אווירה המשקפת את רגעי המציאות והדמיון המתוארים בו.

דליה בר-אל, נשואה ואם ל-3, ילידת ותושבת פתח תקוה, סופרת ומשוררת שפרסמה עד היום 42 ספרים, רובם לילדים. יצירותיה נכללות באנתולוגיות ונלמדות בבתי הספר היסודיים. כתיבתה מתאפיינת ברגישות לעולמו הפנימי של הילד ולחוויותיו בבית, בחברת הילדים ובעולם המבוגרים. בספריה היא מתארת ברגישות את עולם הדמיון של הילדים ואת החוויות שלהם בחיק המשפחה, הגן, בית הספר וחברת המבוגרים.

על ההשראה לכתיבת הספר מספרת דליה בר-אל כי היא עצמה אוהבת לדמיין. "עד היום הדמיון הוא חלק בלתי נפרד מהכתיבה שלי. כילדה קטנה אהבתי לשחק עם בובות ולדמיין שאני אימא שלהן. היה לי דמיון חוזר ואהוב שיש לי ברז פלאים שמצד אחד שלו יוצא מיץ ומהצד השני קולה, דמיינתי גם שיש לי גמדים קטנים, זעירים ממש שאני משחקת איתם.

"כמובן שראיתי איך הילדים שלי מתבודדים לפעמים בפינה פרטית בבית, משחקים בצעצועים שלהם מציירים  ומדברים בלחש לעצמם, מפנטזים כשהם אוחזים מיקרופון דמיוני ושרים, או עושים פרצופים מאיימים מול הראי תוך כדי ביצוע תרגילי קרטה. כעת אני מתבוננת בנכדים שלי אשר לשלושה מהם הקדשתי את הספר הנוכחי. הדמיונות שבספר לקוחים בחלקם מהעולם שלהם".

לאיזה גילאים הספר מתאים? "לדעתי הספר מתאים לגילאי שלוש עד שמונה, אבל כמובן שזה תלוי ברמת ההתפתחות של הילד. ילד שמבין מה זה דמיון ייהנה לקרוא על הילדה שאהבה לדמיין הרבה".

מה היית מעוניינת שהקוראים ייקחו מהקריאה בספר? "הייתי שמחה אם הקוראים הצעירים יראו כמה זה כיף לדמיין, שיתנסו בחוויה ויבינו שבעזרת הדמיון אפשר לעוף למקומות מופלאים ולהעשיר את החיים. הם ילמדו גם שבעזרת הדמיון אפשר להתגבר על פחדים שונים ועל בעיות. אני מקווה שהן הסיפור והן האיורים יהיו השראה להפעלת הדמיון של הקוראים, הן הצעירים והן המבוגרים".

מהם המסרים שאת מעוניינת להעביר באמצעות הקריאה? "הדמיון הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות הילד והוא צורך נפשי אצלו. הילדים מדמיינים המון. כשהם מציירים, כשהם משחקים ברופא וחולה, כשהם 'בונים' מגדלים מקוביות, כשהם משחקים באימא ואבא, כשהם ממלאים מים בגיגית ומדמיינים שזה ים ועוד ועוד. הדמיון עוזר גם לפרוק זעם כשמדמיינים עונשים ונקמות באלה שפגעו בנו. לדמיין זה כיף, הדמיון מתפתח ככל שמשתמשים בו, הדמיון מעשיר את הנפש והמחשבה. הדמיון יכול לעזור בהתמודדות עם קשיים, כאשר מדמיינים את הפתרון לקושי .

"ילדים בעלי יכולת לדמיין הם בעלי יכולת טובה יותר להתרכז. כמובן שיש לדעת לעבור ממציאות לדמיון ולהפך ולהבדיל בין התחומים. פסיכולוגים מסבירים את חשיבות הדמיון להתפתחות הרגשית, השכלית והחברתית של הילד. חשוב מאוד שהמבוגרים "יזרמו" עם הילד ולא ינסו להציג עמדה 'חינוכית'".

 איך את ממליצה להורים לעבוד עם הילדים ועם הספר? "אני מציעה שההורה שקורא את הספר לילד ידובב אותו וישאל אותו גם על מה שהוא עצמו  מדמיין. בהתאם לכתוב בספר, ההורה יכול לעשות קישור בין חלום לדמיון ולדבר על כך שבעזרת הדמיון אפשר להתגבר על קשיים ולהתנחם. ההורה יכול להסביר שמותר גם לכעוס ולדמיין דברים רעים על מישהו שמרגיז אותנו, אבל להבין שזה רק דמיון. הדמיון עוזר לפרוק את הכעס. הדמיון הוא חבר שלנו ואנחנו יכולים לכוון אותו כרצוננו, כמובן שבהתאם להתפתחות של הילד ולשאלות שהוא שואל, ההורה יכול לספר גם על מה שהוא עצמו דמיין כשהיה ילד. ההורה הרגיש שיצליח לדובב את הילד שלו על עולם הדמיון שלו יילמד הרבה על עולמו הפנימי".

שתפו את הפוסט

השארת תגובה

מגזין מדור לדור - גיליון החודש
מגזין מדור לדור 125
המלצות החודש
לרכישה
לרכישה
לרכישה
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
לאתר המשחקים
מודעת פרסום של שי מזרחי - מלחמות ה- AI
צור קשר
advizy.me יצירת שיתופי פעולה בין עסקים בלחיצת כפתור

יצירת שיתופי פעולה בין עסקים בלחיצת כפתור

הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן