ביקורת במסווה.

אני עומדת בתור לסופר,

הקופאית פוגשת את חברתה, שעומדת מאחורי:

"וואי ממש השמנת, אני אומרת לך כי ממש אכפת לי ממך…."

החברה מגיבה במבוכה,

והאמת לא כל כך יודעת מה להגיד.

כמובן ששתקתי.

מה שבאמת רציתי להגיד לקופאית

היה לצעוק לה:

די להעיר על הגוף!

די!

אם היא באמת השמינה, אני מניחה שהיא יודעת את זה בעצמה,

ואם היא לא יודעת, אני מניחה שהיא שלמה עם הגוף שלה,

ושזה לא מעניין אותה.

הדבר הראשון שקבוצת חברות שנפגשת,

היא בדרך כלל להעיר על הגוף,

קודם כל אם רזית או השמנת.

קודם כל הגוף.

אנחנו באמת רוצות להחמיא,

תעצרי רגע, זאת באמת מחמאה?

או שזאת מחמאה במסווה של ביקורת?

האם הכל מתנקז ברגע הראשון, רק למראה הפיזי שלי?

מה באמת המסר שלנו אחת כלפי השנייה?

ביקורת.

במעטה של "דאגה" ואכפתיות אנחנו ביקורתיות להחריד.

זה דבק בנו ועובר כמו חוט השני לבנות שלנו,

שעסוקות כל הזמן במראה הפיזי שלהן, נשים רבות לא מבינות למה.

אם רזיתי וזה מעסיק אותי, אני בטח אדבר איתך על זה וכך גם אם השמנתי.

 

 

כשאנחנו נפגשות בואו נחמיא באמת.

בואו נחמיא מתוך אהבה אל מקום של אהבה.

בואו נחמיא כדי לעשות אחת את השנייה מאושרות,

טובות בלב, בואו נעצים ונפרגן למי שאנחנו ולא רק לאיך שאנחנו נראות.

שתפו את הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב print

השארת תגובה

גיליון החודש
שער מגזין 92
המלצות החודש
פרסומות
צור קשר
הפייסבוק שלנו
האוכל כמשחק
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן