יש רגעים שבהם הזמן נעצר. לא מפני שהשעון הפסיק לתקתק אלא מפני שהלב מסרב להמשיך באותה קלות שבה התרגל לנוע. השנתיים שחלפו מאז אותו יום 7 באוקטובר הן רגע כזה. לא עוד תאריך בלוח השנה אלא נקודת ייחוס שמזמינה אותנו שוב ושוב לשאול איך אנחנו מתמודדים.
התמודדות איננה מילה פשוטה. היא איננה רק לשרוד וגם לא רק להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה. התמודדות אמיתית מתחילה בהתבוננות. היכולת לעצור, להביט על מה שהיה ועל מה שיש, להקשיב למה שמתחולל בפנים, לפחדים, לתקוות, לקולות של הכאב וגם של התקווה. התבוננות כזו דורשת אומץ מפני שהיא חושפת אותנו גם למה שלא תמיד נעים לראות. אבל דווקא דרכה מתחיל תהליך של ריפוי.
מן ההתבוננות נולדת הבהירות. היא לא מגיעה מיד ולא תמיד היא מוחלטת, אבל יש בה משהו שמפזר את הערפל. הבהירות היא היכולת לומר לעצמנו זהו המצב, אלה הם הגבולות, וכאן מצויות גם נקודות האור. היא מאפשרת לנו לזהות מה ביכולתנו לשנות ומה נדרש לקבל גם אם בלב כבד. בלי בהירות ההתמודדות עלולה להפוך לטלטול אינסופי. איתה נבנית קרקע יציבה שעליה אפשר לעמוד.
וכאן נכנסת ההתמודדות עצמה. לא כהישרדות עיקשת בלבד אלא כבחירה פעילה בחיים. כקהילה, כמשפחה, כיחידים, אנו לומדים לשזור את השבר בתוך סיפור רחב יותר, כזה שמחזיק גם את העצב וגם את הכוח לצמוח ממנו. ההתמודדות מקבלת פנים רבות. לעיתים זו עזרה הדדית, לעיתים זה שיח פתוח ולעיתים זו פשוט נוכחות שקטה זה לצד זה.
שנתיים אחרי אנחנו יודעים שאין דרך אחת נכונה להתאבל ואין נוסחה קבועה להתקדם. אבל יש עקרון אחד שממשיך ללוות אותנו. לשמור על החיבור האנושי. כשאנחנו מתבוננים יחד, כשאנחנו מבהירים לעצמנו את הדרך וכשאנחנו מתמודדים כתף אל כתף אנחנו לא רק שורדים את מה שהיה אלא גם בונים עתיד שיכול להכיל בתוכו תקווה.
אולי זה בדיוק הלקח של התקופה הזו. שהחוסן שלנו לא נמדד רק בכוח לעמוד מול סערה אלא גם ביכולת להמשיך ולבחור לראות זה את זה. בעיניים פקוחות, צלולות ובהירות.
