יש רגעים שבהם המציאות מציפה אותנו בכאב ובחסד בו־זמנית. רגעים שמזכירים לנו מה
באמת חשוב.
היום, כשחוזרים הביתה מי שעד אתמול נחשב נעדר, נחתם גם הסכם – לא רק בין ממשלות, אלא גם בין לבבות.
זהו רגע של בהירות.
רגע שבו פתאום, בלי שניערך לזה, אנחנו מבינים: מה אנחנו מוכנים לשחרר כדי לשוב
ולחבק. מה חשוב יותר – להיות צודקים, או להיות ביחד.
בהירות, מבחינתי, היא לא רק הבנה שכלתנית. היא מצב רגשי. בהירות מגיעה מהתבוננות פנימית, ממפגש עם ערכים, ומנכונות להניח לרגע את הרעש שבחוץ – ולהקשיב ללב.
דווקא ברגעים כאלו, נדמה שכולנו שואלים שאלות דומות:
מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם כדי לראות שוב את הבן שלנו בעיניים?
האם יש דרך לחזור – גם כשאיבדנו אמון?
מה נרצה שיישאר אחרי שהסערה תחלוף?
אני שומעת את הקולות השונים, את הפצעים, את הדאגות, את המורכבות.
ההסכם שנחתם – כמו כל בחירה גדולה בחיים – מגיע עם תג מחיר.
יש מי שיברכו, יש מי שיכאבו, יש מי שירגישו בגידה.
אבל בתוך כל הרעש – אפשר לבחור בבהירות.
לא בהירות של מי צודק, אלא בהירות של הלב:
האם אנחנו רואים את האדם שלפנינו, את הילד שלנו, את בני המשפחה שלנו – כמו שהם, או כמו שחלמנו שיהיו?
האם אנחנו יודעים להבדיל בין עקרונות לבין אהבה?
כאם לחמישה בנים, אני יודעת שהאהבה לא נמדדת לפי ההסכמות בינינו – אלא לפי היכולת שלנו לשוב ולראות זה את זה גם כשהלב כואב.
לפעמים דווקא כשאנחנו נדרשים לשחרר – מתבהר לנו מה נרצה לשמר.
החיבוק שמגיע אחרי כל כך הרבה זמן של המתנה – מזכיר לנו שלפעמים, הבחירה האנושית האמיצה ביותר היא לחזור הביתה.
