בס"ד
נעליים איטלקיות, חליפת ארמני, בושם וורסצ'ה ושעון רולקס תמיד יתארו גבר עם הליכה בטוחה, המקרין עושר ובטחון. גבר עם שליטה.
נעלי עקב של ג'ימי צ'ו, שמלה של דיור, תיק וצעיף של הרמס מדיפים יכולת, עושר ושליטה של אישה מצליחה.
הפדיחות מתחילות כאשר כוס קפה רותח נשפך על חולצת המשי, כאשר העקב נתקע בתוך רשת מכסה הביוב או כשהשמלה נתקעת במסמר חלוד ונקרעת במקום אסטרטגי. זה הרגע שמפלס השליטה צונח מהר יותר מרכבת הרים בירידה ומפלס החרדה מטפס באותה מהירות.
מה עושים כשהכל מסביבנו יוצא מכלל שליטה? כשאין לנו היכולת לתפוס את שאריות הפירורים שלה הנופלים מבין אצבעותינו וחומקים להם אל תוך עתיד לוט בערפל של חוסר ודאות?
כבני אדם אנחנו אוהבים לארגן את החיים שלנו באופן שהם נותנים לנו אשליה כאילו אנו שולטים בכל חלקיק מהם. הטכנולוגיה נוצרה למטרת השליטה הזו. ככל שהבנו שכבני אדם אין לנו טיפת שליטה על עצמינו, קל וחומר על זולתנו, כך וידאנו שהטכנולוגיה תתקדם בצעדי ענק לעבר שליטה על רובוטים, על אוטומטיזציה שלהם ושליטה עליהם מרחוק. שהמכונה תעשה את עבודתה גם כשאנו ישנים.
שכחנו שהשליטה הזו היא כמו בגדי המלך החדשים. היא רק מראית עין. אין לה כל בסיס. לא צריך יותר מחלקיק של משהו ובשניה אחת אנו נשארים במערומינו. באני הבסיסי שאנחנו.
אנחנו לא בשליטה. אף פעם לא!!
מידי פעם נקבל טלטלה רצינית שתראה לנו שכל התוכניות, החישובים והבניה הקפדנית כמוה כמגדל קוביות של זאטוט, שלמרבה הפלא הוא פורץ בצחוק כשהמגדל הגבוה שלו נופל בקול רעש גדול. בהתלהבות חדשה הוא מתחיל לבנות אותו מחדש.
אנחנו לא בשליטה. אז מה? דברים אינם מתהווים כפי שתיכננו, אז מה?
מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? מה אם פשוט נקבל את המציאות החדשה, את חוסר הוודאות שבה, ונעשה כמיטב יכולתנו במציאות העכשווית המונחת לפתחינו.
נאמין. נסמוך ונטמיע את ההבנה שיש כח עליון המנהיג, משגיח מכוון ושולט בכל יצור חי בעולם שהוא ברא. הוא שם אותנו בעולם שלו כדי ליצור, לעשות ולהשביח אותו, אך הוא מוודא להזכיר לנו מידי פעם מי השולט פה באמת.
