בגיל 17, תקופת לימודי בתיכון אקסטרני בתל אביב, נהגתי להעדיף חוויות מחוץ לכיתה על פני שיעורים תיאורטיים 🙂 .
בלי שאמי תדע, כתבתי מכתבים בשמה שמאשרים ותומכים בהיעדרויותיי. אך המציאות חשפה את עצמה באספת הורים, כאשר ביקשתי מאמי לתמוך בסיפורי. היא הסכימה, אך בפועל, כאשר ישבנו מול המחנך והוא חשף את רשימת הימים שבהם לא הייתי נוכחת, אמי נאלצה להודות שלא ידעה על כך. רגע זה הדגים את המאבק הפנימי שלה בין התמיכה בי לבין ערכיה של דיבור אמת. ולגבי הסיפור איך הוא נגמר? תגיעו לסוף ותדעו.
אז האם תמיד נכון לומר את האמת? האם תמיד רצוי לבטא בפני האחר את המחשבות והתחושות האמיתיות שלנו?
במסגרת עבודתי עם אנשים המחפשים את דרכם, אני עדה לבחירות שהם עושים כשחלק מהם בחירות המושפעות מההיסטוריה המשפחתית שלהם. עם זאת אני מבינה שלא תמיד נכון להציג את המציאות הזו בפומבי, כי יש זמן ומקום לכל דבר. בניית קשר ואמון הוא השלב הראשון והחשוב בתהליך, שבו אני לומדת מתי ואיך לשקף את האמת. בניית קשר זו מאפשרת ליצור מרחב בטוח שבו הנועצים יכולים לחקור ולבחון את עצמם.
זהו הזמן לשאול את עצמנו: מהן האמיתות שאנחנו בוחרים לחיות איתן? מתי אנחנו מוכנים לקבל את האמת, אפילו כאשר היא קשה או מורכבת? ומתי לא?
יהיו כאלה שיבחרו עד סוף חייהם לא לראות את האמת של תוכם וגם זה בסדר. לא לראות שומר עליהם. אני כן יכולה לומר באופן אישי שאותם אלה שמתעלמים מהאמת שלהם מאוד סובלים והם לא מבינים שיש חיבור בין האמת ולצרכים שלהם. יחד עם זאת זו הדיעה שלי ולא בהכרח האמת.
אני מזמינה אתכם לשתף את חוויותיכם ומחשבותיכם בנושא. כיצד התמודדתם עם דילמות דומות? איך האמת שבחרתם לחיות איתה השפיעה על חייכם?.
ואם נחזור לאסיפת הורים כשהייתי בת 17, המורה סיכם עם אימי שמהיום והלאה אם אני מחסירה, אבא שלי הוא זה שיתקשר לביה״ס. הראתי נכונות ועם זאת עקפתי את ההסכם. כשהייתי מחסירה, חבר שהיה לו קול מבוגר היה מרים טלפון להודיע. את התיכון סיימתי בקושי. היום האמת היא חלק מהערכים שלי ואני לא מפסיקה ללמוד. אז אם תשאלו אותי, כל אחד מגיע לאמת שלו בקצב שלו.
