כולנו גם זוכרים היטב את הכאב שליווה את ילדותינו ומן המקום הזה אנו מגיעים להורות. מלאים ברצון טוב להעניק את המקסימום, להיות הורים טובים, להגן על הילדים ולמנוע מהם את הכאב שחשנו אנו.
הכול נבנה מתוך אהבה ורצון להצליח.
מתוך היותנו אנושיים, לא ניתן לעמוד במשימה זו בהצלחה כל הזמן.
הבית,הדאגה לצורכי הילדים, לצרכים שלנו. לטפח זוגיות, לבנות קריירה – וילדים הם מבחן קשה ליכולתנו.
בתוך כל המשימות בלתי נמנע שיהיו גם רגעים של חוסר שליטה.
ברגעים אלו מועברים אל הילדים מסרים בלתי-רצוניים אשר יכתיבו את התנהלות ילדינו בתחומים רבי -משקל שיכבידו על התפתחותם האישית לאורך זמן.
במאמר נבהיר ונראה סביב סוגיה זו מהו הערך המוסף של טיפול פסיכולוגי, מהו המחיר שמשלמים ילדינו על רגעים מהסוג הזה בתהליך של חינוך.
ישנה דעה רווחת כי בכל ילוד קיימת היכולת הבסיסית להתמודד עם כל דבר. לצד זה ברור שגנטיקה מכתיבה יתרונות וחסרונות.
אם ניזכר בימים הראשונים של שניים מתוך ילדינו, נוכל ליזכור שכל אחד מהם הגיב אחרת למצבים דומים. לדוגמא: רגישות לרעש מבחינה בין תינוקות. אינטליגנציה מבחינה בין תינוקות, עוצמת בכי וכו'.
עוצמת תגובה של ילוד למשל תביא אותנו להגיב מהר מאוד אליו (בשל הבכי הצורמני) לעומת ילד שעוצמת הבכי מתונה יותר. כלומר, לאותן תכונות מולדות השפעה חד-משמעית על התנהלותינו מולם.
בלתי-נמנע שלעיתים תיווצר חוסר התאמה בין תכונות מולדות שלנו לבין תכונות מולדות שלהם.
ניקח למשל ילד מאוד אנרגטי והורה שרמת האנרגיה האופיינית לו נמוכה. אותו הורה יתקשה מאוד לעמוד בקצב הפעילות של בנו.
מן הסתם יהיו רגעים של תסכול. ההורה יחווה פער זה כמעמסה כבדה על כוחותיו וברגעים של שבירה יאמר דברים שלא תכנן.
ניקח למשל הורה שמתמודד עם ילד היפראקטיבי אשר נע ונד באופן תמידי. קצב פעילותו יגרום להורה ברגעים של עומס ושבירה לאבד שליטה. לעיתים התסכול והכאב שברגעים אלה יתבטא בכעס, בעלבון, בתחושה של כפיות טובה.
ברגעים אלה ומבלי שיש אפילו כוונה, הורה הורס לעצמו את מה שהתכוון ליצור.
אם נתבונן בתמונה, נראה שהורה ברגע של אובדן שליטה ועומס אומר לבתו המאובחנת כהיפר-אקטיבית משפט מאוד שגור "שוב את עושה את זה". בתו, מבלי שהתכוון, מפנימה שהיא מאכזבת, שאינה עומדת בצפיותיו.
תולדה ישירה לכך היא שהילדה מאבדת את בטחונה העצמי, נעשית ביקורתית כלפי עצמה ומעבר לכך, נוצרת ירידה בדימוי העצמי.
האב לעומת זאת, נשאר בתחושה שהוא לגמרי בסדר (לפחות ברגעים הראשונים) ורק הבת ההיפר-אקטיבית חוטאת. בפועל, האב נמצא במצב שבו קשה לו להתמודד עם הבדלי האופי המולד ו/או לא מבין את התהליך שנוצר ו/או אין לו מודעות עצמית. הלכה למעשה נוצר תהליך שבו האב משליך את קשייו על בתו. ואילו הבת, לומדת על עצמה דברים מתוך אמון בסיסי בהורה.
לאט לאט נוצר תהליך שבו הילדה לומדת להתבייש בעצה, להרגיש חסרת ערך. יתרה מכך, היא לומדת להתרחק מאביה שכן היא לא מוערכת על-ידו ומלבד זאת, יש לכך השלכות לגבי עתידה. לגבי עד כמה היא ראויה לאהבה בכלל ועל-ידי גברים בפרט.
כמובן זאת מתוך הנחה שלא מדובר בתופעה חד פעמית אלא בתופעה שחוזרת על עצמה ועם הזמן משתרשת.
זו למעשה תוצאת לוואי של חינוך בו ההורה ניסה לחנך את בתו "לא לעשות שטויות" ולהתאפק. ואכן הוא מצליח ביעדו. הילדה מסתגרת, לומדת להתאפק, אך המחיר שהיא משלמת היא בחזקת תופעות לוואי של החינוך.
לבטח חשבתם שכל הורה חוטא בכך. ואכן, מדובר בתופעה כלל אנושית. יוצא איפה, שגם לו רצה או לא רצה, ילדיו משלמים מחיר על חוסר מודעותו ועל הקשיים שלו בניסיון להכיל את ילדיו. כלומר, בסופו של דבר כל ילד יחווה כאב על מה שהוריו לא הצליחו להכיל.
בעיה זאת לא תיפתר אלא אם יעשה ההורה תהליך שבה ירכוש מודעות למעשיו ואז ישפר את יכולתו להכיל את ילדיו תוך כדי זה שהוא משפר את יעילותו בחינוך.
תהליך נוסף שאפשרי, הממזער את "המחיר" הנלווה לחינוך, הוא טיפול פסיכולוגי כשלעצמו.
כאן המקום לציין שבן אדם אשר פיתח חוסר ביטחון עצמי, תהיה לו נטייה טבעית לזהות בתוך עצמו את כל תכונותיו השליליות. בעוד שכל מעלותיו יישארו רחוק "באפלה", הרחק ממודעותו. לדוגמא: אותה ילדה קטנה תדע היטב לומר כמה היא קשה, כמה גדול כאבה על חוסר תחושת השתייכות.
יהיה לה קשה להתחבר לאנשים וקרוב לודאי תהיה גם מאוד פגיעה. למרות היצירתיות שבה תהיה נוטה יותר להזדהות עם השלילי שבה. לעומת זאת, היצירתיות כן תבוא לידי ביטוי, אך תבוא ללא שליטה וללא
כוונה והנטייה הטבעית של הבת היא לייחס אותה לגורמים החיצוניים לה (זו המורה שטובה, במקרה יצא לי טוב וכו').
ייעודו של טיפול מצליח הוא בכך שהמטפל מצליח לאחד בין שני חלקי המטבע ומאפשר לפרט לזהות ולהשתמש באופן מודע ביצירתיות שבו תוך כדי כך שהוא לומד שאמירותיו של ההורה לא נבעו אלא מקושי של ההורה להכיל אותו.
בנוסף, לטיפול יש את היכולת לעזור לבת להתפייס עם אביה, לסלוח על עצם היותו אנושי ובכך ללמוד לקבל היא בעצמה את אנושיותה ואת מגבלותיה האנושיות.
מעבר לכל, טיפול יכול להביא אדם לעשות קומפנסציה (פיצוי) על מוגבלויות מולדות. כלומר, במקרה שלנו, אותה ילדה המאובחנת כהיפר-אקטיבית תתפתח מודעות לסביבה ולאופן התנהגותה. תלמד לזהות מקצועות בהם תוכל לעסוק אשר ישתמשו ביצירתיות הקיימת וגם יעשו שימוש במגבלותיה כילדה היפר-אקטיבית. דהיינו, היא עשויה להפוך לבעלת תפקיד הדורש פעלתנות רבה, קצב ביצוע מהיר, דריכות, תנועתיות ויצירתיות. ובכך תמצא את הקיים בה לחיוב ולשלילה.
המסקנה היא מאוד ברורה, כל אדם בריא יוכל להפיק תועלת מטיפול. זאת בניגוד לדעה הרווחת כי רק אנשים הלוקים בנפשם חייבים בטיפול.
בהמשך אפרט נקודתית מספר מוקדים בתהליך החינוך ובתהליך של טיפול.
אקדים ואומר כי למעשה טיפול הוא תהליך שבו אדם מיומן בתהליכים אישיים ובין אישיים, בבניה ובריפוי של תהליכי צמיחה עוזר לאדם אחר להרחיב את אופקיו שיצר ההורה בתהליך החינוך.
אין הנאמר שולל את הצורך בחינוך.
אדם אשר לא דאגו לחנכו יגדל ללא כוון וללא יכולת הסתגלות לסביבה ולמציאות. ללא יכולת להתנהל מול אנשים אחרים. ללא יכולת להתנהל לפי ערכים. אך כל התהליך ההכרחי והחיובי ניתן להשוות אותו לתרופה שלצד האפקט החיובי מביא איתו גם תופעות לוואי שאותן יש למזער.
המסקנה ברורה היא, שכל אחד מאיתנו באשר הוא אדם, מוגבל עקב אישיותו, יטעה עם ילדיו. על כן עליו ללמוד לסלוח לעצמו ולהבין שנאורותו נמדדת ביכולתו להיות פתוח לבדוק את עצמו ולהיות מודע על התהליכים העוברים על ילדו בשנים המובילות לעיצוב באישיותו.
"שוב את עושה את זה!"
רגע של חוסר שליטה
אני בסדר
(השלכה עליה)
אני מאכזבת
תהליך של ביקורת עצמית
החיובי מגיע לצד המוסתר
אולי אין התאמה בין אפיונים מולדים?
אולי לאב אין מודעות עצמית או/ו ההבנה על התהליך שנוצר
"רק זה חסר לי" אני מכביד על אחרים (אני עייף)
מקור הקושי: אני מצפה שתלמד לבד
"אני כל כך מתאמץ בשבילך וזה מה שיוצא" אני כפוי טובה (אני לא יודע לדרוש)
אני מאשים אותך כי יותר קל להאשים מאשר לקחת אחראיות על השלילי בי
"אתה עושה צרות" אני מייצר סבל (אני לא יודע להדריך אותך)
אני לא מצליח לראות את הנולד
"אני מתבייש בך" אני לא שווה (אני מאוד מתוסכל)
אני לא מצליח לעשות מה שהאחרים מצפים שאעשה כאב
חינוך בתהליכים בין אישיים
נוצר נתק בין התכונות שהילד רואה בעצמו (מאכזב) לבין תכונות חיוביות שלו בגלל הנאמר על ידי ההורה (למרות שההורה לא התכוון ליצור ) ברגע של חוסר שליטה
הילד נעשה מודע לחלק השלילי שבו ובמקביל "נעלמים" ( הדימוי העצמי לעומת הצד המוסתר) לו חלקים חיוביים שכן קיימים אבל לא זכו להתייחסות.
מופנמות אמונות הבולמות עשייה – אדם לא מרשה לעצמו לעשות דבר שאינו מאמין שיוכל לעשות– מה שלא תואם את הדימוי העצמי שלי, לא ארשה לעצמי להיכנס אליו..
איך שאני רואה את עצמי משפיע על מי שאני בוחר להיות לצידי(אבחר אנשים דומים לדמוי העצמי שלי-מאכזבים)
אם אני שומר על אזור הנוחות שלי(אפילו אם הוא שלילי) אני לא אצא מעבר למה שאני יודע על עצמי ולא אתפתח.
תפקיד הפסיכולוג עם מבוגר בעקבות שימוש בתהליכים בין אישיים
לעזור לו להתנסות מעבר לאזור הנוחות תוך כדי תמיכה
לאמת אותו עם מה שאומר על עצמו ומה שמצליח לעשות כשמעז
לעזור לו להתמודד משמעות התהליך שנוצר כשמאמין במה הגילה בתהליך שעבר
לראות אופציות לבחירה שלא ראה
ללמד אותו לגשר בין האמונות שהיו לו על עצמו לבין המציאות שגילה תוך כדי תהליך
ללמד אותו להפיק תועלת מכך
לעזור לו להתפייס עם מי שיצר את התהליך ולא" להיתקע" בעבר..בכעס..במסכנות…
לקבל החלטות בצורה שלוקחת בחשבון את הראיה המורחבת והחדשה שנוצרה
להחזיר לעצמו יכולות ואנרגיות אבודות
להרחיב את יכולתו להיות בשלום עם עצמו ועם אחרים בלי לטשטש עובדות/רגשות
מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה – 050-5587684
