צילה עופר

מי אמר אנוקלעק ולא קיבל ?
צילה אמנם לא זכתה בתואר מסטר שף, אבל היא הייתה ונשארה חביבת השופטים בתכנית, ואפילו זכתה בביצוע חיקוי משני כהן  ב"ארץ נהדרת".
והיא בעצם הגיעה לתכנית כדי למצוא אהבה.

בדרכי לפגוש את צילה עופר שהייתה בין ששת מתמודדי הגמר בתכנית מסטר שף, מצאתי את עצמי משנן כמה פעמים את המילה "אנוקלעך", אותם בצקיות נפלאות שהיא הכינה לשופטים, ובזכותם נכנסה להיכל התהילה של תכנית הבישול. כשהגעתי לרחוב השקט במרכז רמת גן כבר ידעתי להגות את השם.
צילה פותחת לי את שער החנייה, מקבלת את פני בחיוך גדול ואנו עולים במעלית ומגיעים היישר לסלון הדירה.
מהסלון יש יציאה למרפסת יפהפייה. היא מובילה את הכלבה שלה לקומה השנייה בדירה "אני צריכה להרחיק אותה כי היא משתוללת כשיש אנשים", היא מסבירה, מתפנה למטבח ופורסת עוגת פרג שהכינה.
"כל החשיפה הזו בשבילי היא מטאורית", היא אומרת, "אני הרבה פעמים לא יוצאת מהבית בשעות כאלו בגלל הקריאות 'צילה', זה כמו לגעת בזוהר, מה אני נתתי לאנשים דרך התכנית? " היא שואלת.
עדי, הצלמת ואני ממתינים רגע ליד דלפק, ומשם כולנו מתיישבים סביב השולחן היפה בסלון. כעת כשיש עוגת פרג אפשר להתחיל.
אנחנו מקיימים את הריאיון כמה ימים לפני תכנית הגמר. מיד בתחילת הריאיון, היא מקבלת שיחת טלפון: "תחזרי אלי אחרי פסח", היא עונה ומסיימת את השיחה, "נראה את הנזקים של פסח".
למה בדיוק את קוראת "נזקים" ?
"עוד לא התחלתי להחליף את הסירים", היא אומרת. "יש את העניין של המסורת, אתה יודע. אני עושה כל השנים, וכל שנה שואלת את עצמי מחדש, לעשות או לא לעשות. ואני נכנעת לחוקים ואני אומרת אני אעשה."
לדבריה מסטר שף הוא הניסיון שלה להתעורר לחיים אחרים. "אני מאוד אמיתית". היא אומרת, "מה שאתה ראית בתכנית זה אני, נקי נקי. אני אומרת מה שאני חושבת, אני מכבדת את הזולת. אבל מכבדת – היא מדגישה."
היא אוהבת אנשים ואוהבת לדבר עם אנשים. אנשים ניגשו אליה עם בעיות עוד לפני התכנית "זו הייתה תכונה שלי מאז ומתמיד, היא אומרת, "יכול להיות שגם הגודל שלי מטר ושמונים, זה נותן לאנשים בטחון, משהו חזק כזה."
בחודש שעבר היא חגגה 68, פצצת אנרגיה שאומרת בבוקר שהבוקר קם איתה, "אני מורידה את הרגלים מהמיטה ואני אומרת: 'צילה, קומי'" היא מרימה את קולה וצוחקת. אחרי כמה שניות היא מוסיפה "אני נאיבית, מאוד נאיבית".
צילה נולדה ברומניה, מצורת הבישול שלה אפשר ללמוד על תולדות היהודים שהגיעו לשם. כדי להסביר את הגישה שלה לחיים היא נזקקת לביטוי הלטיני Perpetuum Mobile שמשמעותו "תנועה נצחית" – מכונת נצח הפועלת מעצמה, ללא אנרגיה חיצונית כלשהי.
"אני לא חושבת שהעולם הוא שטוח ולא מרובע, אני חושבת שהעולם הוא עגול, ודווקא בגלל שהוא עגול יש את הפרפטום מובילה. אני הצטרפתי לתנועה הזו", היא מסבירה, "לתנועה של הליכה ועשייה".
כל חייה בארץ עברו עלייה באשקלון, ליד הים, לפני שנתיים עברה לרמת גן.
"עזבתי את אשקלון כתוצאה מכך שבעלי נפטר", היא אומרת, "לי אישית היה מאוד קשה לעזוב מקום שאתה מכיר 50 שנה.
"רמת גן היא עיר יפה מלאה בכלבים חתולים ואנשים מאוד מאוד מבוגרים. השינוי הוא חזק ביותר."
כתוצאה מהמצב אליו נקלעה, היא התחילה להזמין לביתה קרובי משפחה "ששייכים לאזור הזה" , להכיר אותם מחדש, וכפי שהיא אומרת "כדי לעשות לי חברותא, שיהיו לי אנשים שאני אוכל להכיר". היו שם בני משפחה מצד בעלה בשם דה לרינה- צאצאי משפחה ספרדית ותיקה בארץ. "משפחת ס"ט עם ה'שוויץ' של ה-ס"ט", היא מדגישה. היא הזמינה אותם לארוחת ערב וקיבלה מחמאות מופלגות על הארוחה.

חשיבת השרדות
מאיפה לוקחים את האנרגיה הזו, ובמיוחד בעקבות מה שעברת בשנתיים האחרונות ?
"אני חושבת שכל אדם יכול לשנות את החיים", היא אומרת, "בתוך כל אדם יש את השאלה מה הוא עושה, ולאן הוא הולך. אחד הדברים המהממים של האדם זה הישרדות. אם אנחנו נלמד לשרוד הכל זה בקלי קלות. בחיים היומיומיים, אפשר להסתפק במועט, בפחות ולהיות מאושר. צריכים להגיע לסדר עדיפויות בחיים, דרך אגב זה מה שעשיתי גם במסטר שף, ברגע שאמרו לי שזו משימה, נכנסתי למזווה ולקחתי כמה פרטים. אני לא מהטיפוסים שזורקים אוכל, אתה מבין, זה הבסיס שלי. ברגע שנכנסתי למזווה הייתי ממוקדת, ידעתי מה אני לוקחת ומזה אני הולכת לבשל אוכל.
הפיתוי לקחת ולקחת, זה מראה על איזו", וכאן היא לוקחת שנייה הפסקה כדי למצוא את המילה המתאימה- "גרגרנות".
"אני זוכרת את עצמי עם 4 ילדים קטנים, נוסעת לשוק באשקלון, מביאה הביתה את המצרכים ועושה מהם חמוצים, רטבים וכל מיני דברים שהם מספיקים להמון זמן. אני זוכרת שבחשיבה שלי הייתה חשיבה של הישרדות.
באחת המשימות התכנית היא נדהמה כאשר נתנו לה חתיכת עור, ואמרו לה לבשל ארוחה. "ועשיתי ארוחה", היא אומרת ומרימה את קולה. "הבנתי שגם אימא שלי וגם סבתא שלי וכל העדה הרומנית ידעו מה זה 'אין', ומאותה חתיכת עור עשו ארוחה.
"היו שמים את חתיכת העור הזו ממולא בקמח עם הרבה בצל ופלפל שחור באמצע השולחן, כאילו שלפחות זה כבש, או איזה אַנְטְרֶקוֹט ענק, אתה מבין. אנחנו חיינו באשליה, חשבנו שזה האוכל הכי טוב".
העניין הזה של חשיבת ההישרדות עזר לה גם בתכנית, ברגע שהיא הייתה צריכה לזרוק משהו, היא העדיפה להכין מנה אחרת מאותם החומרים, "רק לא לזרוק."

מעיין הכוחות
כשפוגשים אותה אי אפשר שלא להתפעל מהאנרגיות שהיא משדרת. "להכיר בן זוג בגילי זה סיפור. יש גברים שיכולים לפחד ממני, כל כך הרבה אנרגיה", היא אומרת ומתפקעת מצחוק. "הם חושבים 'האישה הזאת תהרוס אותנו' ".
יש לה משנה סדורה לגבי נשים בני גילה "נשים בגילאי 60-80 במצב הזה של הבדידות, צריכות להפסיק לשפוט את הסביבה", היא מסבירה, "ברגע שאני מפסיקה לשפוט את הסביבה ואני מקבלת את האנשים איך שהם, כבר הרווחתי 30 אחוז מההחלטה לשנות של הדברים.
"מה שיגידו האנשים הוא לא רלוונטי, אם מישהו מדבר לא יפה ואת לוקחת את זה ללב- זה לא בגללך, זה בגלל שלו אישית – לא טוב. הוא הוציא את הכעס שלו עליך, בגלל שבאותו רגע את היית האדם הראשון שהוא היה מוכרח להוציא את הכעס."
תמיד היא נגעה באנשים דרך האוכל. "באתי ממסורת יהודית, ואז אני התחלתי לאפות ולתת משלוחי מנות לכל החברים והשכנים. משלוחי המנות שלי היו כמו מתנות עטופות בנייר צלופן עם סרטים צבעוניים, הייתה לי באותם הימים פג'ו שהייתי מוציאה את הרגליים דרך רצפת המכונית החוצה, וכך הייתי שמה את משלוחי המנות ונוסעת לחלק.
"כשבעלי נפטר, לא הייתי מסוגלת לאפות יותר. חזרתי לאפות בגלל התכנית אחרי הפסקה של 5 שנים. יש לי חברה מאוד טובה, שהיא מאוד חולה, הבאתי לה מגש אחד עם תאנים ממולאים מהתכנית ומגש עם שטרודל ממולא באגוזים", היא אומרת, "זה אחד הדברים המהממים של האפייה שהיא שייכת גם ליהודים שחיו בארצות 'דרך המשי'

במשימת ההדחה היא הכינה את הדברים הללו: שטרודל ותאנים ממולאים – "את אלה הבאתי לחברה שלי. והיא אמרה 'לא לגעת, השבת אני קוראת לכל הילדים שלי שיבואו כולם לאכול', והיא מאוד חולה- צילה אומרת את הדברים בהתרגשות גדולה על סף בכי.

שישה סוגי סלטים במקרר
אחת מבנות המשפחה רשמה אותה לתכנית מבלי ידיעתה. "התקשרו ואמרו לי 'תבואי עם מגש ואוכל קר מהבית', זה היה מיון לפני תחילת הצילומים. שמתי במגש קרמיקה צלוחיות עם 6 מיני סלטים שהיו לי במקרר.
"הנחתי את המגש באמצע השולחן. צלוחיות לבנות קטנות עם סוגי סלטים ובשר קר ועל יד זה לחם שחור שאפיתי, אותו הכנסתי לתוך מפית בצורת קונוס. כששאלו מה יש בפנים אמרתי 'אל תאכלו את הסלטים החריפים בלי הלחם'. עטפתי את הלחם כדי לשמור על הטריות שלו."

מי מחזיק במקרר שישה מיני סלטים ?
היא מחייכת, ונראה שהיא בכלל לא מבינה מה השאלה. "אתה לוקח 3-4 ביצים למשפחה, מכניס בצל, גזר מגורד ואתה מכין חביתה. אתה שם אותה על השולחן עם 6 מיני סלטים וכמה פרוסות לחם, מים קרים וזו ארוחה. אפשר להכין סלטים פעם בשבועיים למשל, ואני יודעת שיש לי במקרר סלטים. התוספת יכולה להיות אפילו שניצלים מוכנים.
"יום אחד בשבועיים אני מקדישה זמן להכין סלטים: סלט תפוחי-אדמה, סלט חצילים, סלט עגבניות. אפשר לשמור סלטים במקרר במשך שבועיים", היא אומרת ונראה שהיא עדין לא הבינה את השאלה.
אנחנו מקיימים את הריאיון שבוע לפני הפסח. "עכשיו, בגלל הפסח, אני יודעת שיש לי רק 2 סלטים במקרר, וזה נורא".
היא מחמירה מאוד עם עצמה בבישול, יש דברים שגם אצלי יוצאים לא מוצלחים. ברגע שאני עושה משהו לא טוב, ואני לא יכולה לתקן ומוזמנים קרובים – אני אומרת להם 'אל תבואו', ואני נותנת איזו סיבה רפואית. מותר לי בגילי", היא אומרת ומתפקעת מצחוק.

לא הייתי מגיעה למקום הראשון
"אני לא חושבת שהייתי מגיעה למקום הראשון בגלל שהייתי נאמנה לבישול שלי. אני באתי לתכנית עם קונספציה שלי, להביא את העבר לעתיד בטעמים אחרים. המישמש הממולא בבשר שעשיתי, זו מנה לא נורמאלית שאנחנו אוכלים בפסח, וגם שזיפים ממולאים.
"בגלל שהאוכל בפסח הוא סטנדרטי, אז בישלנו דברים אחרים, והמישמש הממולא בבשר מאוד טעים, בוודאי שהוא טיפה חמצמץ, אבל ברגע שאמרו לי – 'זה לא כך', אף אחד, וגם השופטים לא מבינים מה זה אוכל אתיופי או אוכל הודי. בשביל להבין מקום ואוכל אתה צריך להיוולד ולחיות שם, וזה לא משנה זה פסה." היא אומרת כשהיא מתייחסת לתחרות.
"אימא שלי הייתה בולדוזר", היא אומרת כמעט בלחש, "אישה מהממת, אישה עם כוחות על, היא נפטרה בגיל 71 בגלל שהיא 'שרפה את כל הגפרורים'. אני לוקחת את החיים בצורה מאוד פשטנית. מרגע שאנחנו נולדים יש לנו קופסת גפרורים מלאה, השאלה היא באיזה קצב אנחנו שורפים את הגפרורים.
הרבה פעמים אנחנו נשארים דווקא בגיל המבוגר, עם הגפרור האחרון ואז זה כבר מאוחר מדי."
מתכון לארוחת חג ליום העצמאות
של צילה
מצרכים ל- 6 אנשים
קילו וחצי בשר שווארמה הודו
50 גר' פלפל שחור גרוס
100 גר' שום כתוש 6-7 שיניים שכותשים
2 כפיות מלח
מורחים את הבשר בתבלינים וחותכים למנות,
מניחים בתוך קמח לבן מכל הצדדים ושמים בשמן.
מתחילים לטגן בשמן החם, אח"כ מורידים את חום הטיגון.
מטגנים את הבשר מכל הצדדים, ומניחים אותו בסיר שאפשר להכניס לתנור. מוסיפים 25 גר' פלפל אנגלי
6-7 עלי דפנה. 3/4 בקבוק יין חצי יבש (30 ₪ בקבוק)
מכניסים לתנור לשעה וחצי בחום של 180 מעלות.
מוציאים את הבשר, ומכניסים ק"ג וחצי תפוחי אדמה קטנים או פרוסות תפוחי אדמה ומכניסים שוב לעוד 25 דקות באותו רוטב של הבשר.
בתיאבון !