כתבה : אפרת ננר
באוסטרליה גדלים אין ספור מינים של עצי אקליפטוס. נוכחותם בולטת במיוחד ביערות עד בראשיתיים השרועים באזורים המיושבים בדלילות רבה. עד כדי כך סבוכים וצפופים היערות, שההליכה בתוכם מסוכנת וכמעט שאינה אפשרית. האקליפטוס הוא בן בית של כבוד ביבשת ומלווה את הנוף האורבני, את צידי הדרכים, גינות פרטיות וציבוריות. כל מקום באוסטרליה הוא מקום לאקליפטוס.
עם התפתחות הציביליזציה התאים האדם את סביבתו לצרכיו הוא. בישראל למשל ייבאו את האיקליפטוס שיסייע בביעור הביצות ומיגור יתושי הקדחת. באוסטרליה לעומת זאת אין "כיפופי ידיים", אין מלחמות בין האדם לטבע. רווחת האדם מתקיימת לצד ובשילוב הטבע על מרכיביו.
עד כאן הפרטים ידועים.
מכאן מתחיל סיפורנו על ההרים הכחולים ודוב הקואלה.
130 ק"מ מערבית לסידני מתנשאים הרים המכוסים יער עד. כמות עצומה של עצי אקליפטוס על זניו הרבים גדלים ביער המכסה את אלפי האקרים של ההרים. השמן האתרי של האקליפטוס נפלט מהעצים ומכסה כענן את היער. ענן גבוה מעל רכסי ההרים ונמוך ככל שיורדים במורדות ההרים ולמרגלותהם. שילוב אדי שמן האקליפטוס עם האויר וקרני השמש, נצבע האופק בצבע אינדיגו כחלחל. לכל חלק מחלקי היום גוון תכול משלו. העינים אינן שבעות מהמראה היחודי והמיוחד הזה. מצאנו עצמינו מביטים שעות אל האופק ובוחנים את השתנות גווני הכחול המשתנים.
דוב הקואלה מתגורר ביערות כשהוא תלוי מנומנם על צמרות העצים. הקואלה ישן עשרים שעות ביממה ואת ארבע השעות הנותרות מקדיש הוא לאכילת עלי אקליפטוס. חיה נוחה ורגועה דוב הקואלה. רגע רגע, לא הכול תכול ומנומנם, היא הגענו לנקודה, הנה הגענו לנקודה היהודית, או נכון יותר, לנקודה הירושלמית בסיפור. ולנמנום ולתכול הערפילי אין מקום בתרבות המזרח תיכונית.
לפני כמה שנים עשו זוג קואלות עליה והשתכנו ברוב הדר, כבוד ויקר בגן החיות התנכי בירושלים. כדי להבטיח את נוחותם ומזונם של הזוג נטעו בחצר מאורתם שני עצי אקליפטוס. האחד לקוואלה והשני לקוואלית. זוג העולים החדשים התמקם באחוזתם המהודרת, אולם מן הרגע הראשון הראה הזוג אי שקט וחוסר מנוחה ובמילים שלנו, זוג הקוואלות נהג באגרסיביות רבה. ההתנהגות מאוד הפתיע את עובדי הגן והווטרינרית אבדה עצות. לא להתנהגות כזו ציפו מהקואלות האוסטרליות. דווקא בישראל ועוד בבירה ירושלים? !
מומחה בעל שם הוזעק מאוסטרליה לעשות סדר ולהרגיע את הקואלות. לא עבר יום מבואו של המומחה והתעלומה נפתרה.
האיקליפטוס שנטעו באחוזת זוג הדבונים לא היה מהזן האהוב על הקוואלות . זן אקליפטוס מאד מסויים לועסים הקואלות והשמן שלו משפיע עליהם כסם וגורם להתנהגות ישנונית חצי מעולפת, או בשפה ישראלית, הדוב מתמסטל יום יום ובאופן קבוע וכך מתנהלים ימיו המנומנמים לאורך חייו.
לא נותר לעובדי גן החיות של ירושלים לעקור את שתלי האקליפטוס ולנטוע בחצר ביתם של הקוואלות את הזן המועדף עליהן (זה לקח זמן עד שהגיעו האיקליפטוסים המועדפים) ובא השקט והשלווה על הקוואלות ולגן החיות של ירושלים.
שאלה אחת מטרידה את מנוחתי: מדוע תזכה בשקט ובשלווה רק חוות הקוואלות בגן החיות? מדוע שלא תזכה כל ירושלים בשקט כזה ואפילו במחיר סימום האויר הירושלמי באדי האתר של עץ האקליפטוס?
האם אפשר לאתר את הזן המיוחד שיתאים לירושלים? ואולי
לכל ישראל ו….. לכל המזרח התיכון !? שלום מסטולי, פסטורלי, כחלחל ומנומנם?!
שיקום ויתקיים הרעיון ויהיה סוף סוף שקט, שיהיה סוף סוף שלום…!
יש הרבה ישראלים ולבנונים במלבורן. בסידני פגשתי שני זוגות סורים (בקשו שאצלם אותם והתגלגלה לה שיחה). הם היו הלומי מלחמה.
כאן, באוסטרליה הם חיים בשלום.
האי טסמאניה נמצא מדרום ליבשת ומהווה את המדינה החמישית של אוסטרליה. על האי טסמניה יש ליחד מאמר בפני עצמו. בין היתר יש לאי נגיעה לסם האופיום. את פרג האופיום מגדלים באי על פני שדות עצומים. בקרנו באי בקיץ האוקינווי, בחדש פברואר. פרחי הפרג החלו לפרוח וצבעם כיסה את השדות ושיווה לנוף מראה סגול מרהיב. עצרנו בצד הכביש, בסמוך לשדה הפרג. משום מקום היגיע החוואי ושאל והתעניין בנו ובכוונותינו במקום. גם אנחנו שאלנו והתעניינו. אז כך. טסמנייה היא מקור גידול האופיום השלישי בגודלו בעולם אחרי אפגניסטן וטורקיה. בטסמניה, כמו בכל יבשת אוסטרליה ישנה תרבות של שמירה מוקפדת ביותר על חוקי המדינה. יותר מכך. שדות האופיום הנרחבים מגודרים בגדרות חשמליות. מחוואי מורשה להיכנס לשדות כשעל ידו צמיד איתורן המקושר לנקודת המשטרה באזור. פורעי חוק, נתפסים מידית בעזרת אליקופטר משטרתי שזה ייעודו. העונשים על עברה זו כמו על כל עברה, קטנה כגדולה, כבדים מאד. גידול האופיום באי מיועד כולו לפיתוח וליצור של תעשיית התרופות.
מעניין לשוטט ברחבי תבל ועוד יותר מכך להתחקות ולגלות תרבויות, נופים ואנשים כל כך שונים. אני אוהבת להבין גם למה.
להתראות בטיול הבא.
