אחרי שפרסמה תריסר ספרי ילדים, החליטה ד"ר עיינה פרידמן, אומנית רב תחומית ואוצרת תערוכות, להתמודד עם זיכרונות ילדותה ולהנציח אותם ואת חייה בכלל ברומן ראשון. "שיק פריז" נע בין מרחבים של זמן ומקומות ומגולל סיפורים מרתקים וזיכרונות מרגשים, וכמעט על כולם מרחפת עננת השואה
מאת זהר נוי
אם מגוננת וחרדתית, שמשקעי זיכרונותיה מימי הימלטותה מן הנאצים בשואה מכתיבים את יחסיה לילדיה ולבעלה; אב סגפן בעל ידי זהב, רוח אופטימית ויצירתית; דודה שהיא רופאה ומוזיקאית, מרדנית ומעוררת השראה שנכנעת לבסוף לטראומות מברגן בלזן; שתי נשים שעולות לקברה עם שטרודל תפוחי עץ; מדען גרמני חובב פוחלצים וקאפו אכזרית שמתגלה לפתע בלב תל אביב – אלו הן רק חלק מן הדמויות הססגוניות המאכלסות את ספרה החדש והמרתק של ד"ר עיינה פרידמן, "שיק פריז", שיצא לאור בימים אלה בהוצאת "אוריון".
עיינה פרידמן (70), ילידת חיפה וכיום תושבת רמת גן, היא אומנית רב תחומית (וידאו, פיסול ומיצב) ואוצרת תערוכות אומנות המתמקדות בעיקר בנושאים חברתיים. היא פרסמה עד כה 12 ספרי ילדים העוסקים במצבים מורכבים בחייהם של ילדים ובפרקים מתולדות העם היהודי. "שיק פריז" הוא רומן הבכורה שלה.
ברגישות ובגילוי לב, פורסת עיינה פרידמן בסגנונה הייחודי אירועים מהחיים בארץ, מתקופת הצנע בחיפה, דרך שנים של פיגועים מדממים בירושלים ועד לימינו אלה בתל אביב הנהנתנית, כשברקע שזורים סיפורי הזיכרונות מהשואה של בני משפחתה והיחסים המורכבים ביניהם.
שמו של הספר, "שיק פריז", לקוח מאחד הפרקים היותר מצמררים בו. מרגיט לוי, אחת מחברותיה של אימה של עיינה פרידמן נלקחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. כשהגיעה למחנה בלוויית נשים נוספות, הן הורדו מקרון הרכבת, הופשטו מבגדיהן, ונזרקו לעברן בגדי אסירות, ללא קשר למידות גופן. וכך, נשות הקאפו השליכו בבוז בגד קטן מידות על אישה גבוהה ובגד גדול מידות על אישה קטנה וצנומה. לאחר שהנשים לבשו את בגדי האסירות ונראו בהן מגוחכות, לגלגו עליהן הנאציות ואחת מהן אמרה בסרקזם "שיק פריז", דהיינו אופנת עילית. מרגיט סיפרה מאוחר יותר כי אחת הנשים סברה שהגרמנייה מתכוונת שהן יישלחו לפאריז, מאחר שבשפה הגרמנית, "שיקן" פירושו לשלוח.
הביטוי "שיק פריז" נאמר בפעם השנייה כשמרגיט עברה לגור בבית אבות, בשל מצבה ההולך ודועך שלא אפשר לה להמשיך ולגור בדירתה בגפה. בבית האבות, נהגו לאסוף את כל בגדי הנשים, לכבסן יחד ולהחזיר לכל דיירת בגד, בין אם היה שלה ובין אם היה גדול או קטן ממידותיה. כשהגיעה אימה של עיינה לבקר את חברת הנפש שלה, חייכה מרגיט חיוך עצוב ומריר, הפנתה את ידה אל בגדה הענק, ואמרה: "שיק פריז".
"הסיפור המצמרר הזה נראה לי כציר שעליו סובבים חייה של גיבורת הספר, החיה את חייה כבת דור שני לשואה, על הפחדים ועל החרדות שהוטמעו בה בילדותה," אומרת עיינה פרידמן.
עלילתו של "שיק פריז" מתרחשת לסירוגין במקומות שונים: בתל אביב, בירושלים, בבני ברק, ואף בלונדון, מדריד וניו יורק – מקומות שבהם ביקרה גיבורת הספר, דניאלה.
העלילה עוברת גם דרך פרקי זמן שונים, ולא בהכרח באופן כרונולוגי, אלא היא נעה בזמן קדימה ואחורה. לעיתים הקורא עד להתרחשויות בילדות, לעיתים הוא מלווה את המספרת במסדרונות מוזיאון ישראל בעת עבודתה שם, לעיתים הוא עוקב אחרי ביקוריה בלונדון, הן בילדותה של המחברת והן בבגרותה, ולעיתים הוא נע מאולם האופרה במנהטן ועד מרכול חרדי בבני ברק.
עד כמה הספר נאמן למציאות? האם כל הדמויות השונות, ולעיתים גם המשונות, שמופיעות בו הן אמיתיות או שחלקן פיקטיביות?
"הספר נאמן למציאות בכל מה שקשור לסיפורים ולאירועים המסופרים בו. רבים מהם חוויתי אישית והותירו בי את חותמם. אירועים נוספים סופרו לי על ידי אימי, דודתי וחברים של ההורים. כל האפיזודות שבספר מקורן באירועים שאכן אירעו, ואינם גזורים מהדמיון, גם אם לפעמים הן נראות כאילו הומצאו."
האם יש בספר מסר פמיניסטי?
"הספר נוגע ומטפל גם בנושא חלוקת התפקידים המסורתית בין האישה לגבר. הדבר מוצא את ביטויו למשל בהסכם הגירושין שבין הדודה הרופאה לבין בעלה. הוא טען בפני השופט במשפט הגירושים שרעייתו לא תפרה לו מעולם כפתור בבגד. הדודה, ארנקה, שבמקביל להיותה רופאה גינקולוגית שעשתה לילות כימים בבתי חולים, החזיקה בית מסודר ומאורגן וגידלה בת, הטיחה בפני השופט (ובעצם גם בפני בעלה) שהיא תופרת בטן לאחר ניתוח קיסרי הרבה יותר מהר מאשר כפתור במכנסיים. השופט היה מופתע, אבל הבין, כמו גם קוראי הספר כך אני מקווה, שגם לנשים מותר להחזיק בקריירה ולהיות מסורות לה.
"אני גם לא מהססת לתאר בספר כיצד התקדמותו של בעלה של דניאלה בעבודתו הייתה תמיד בעדיפות על פני עבודתה ויצירתה של אשתו. היה עליה להתנהל ולנהל את הבית ואת כל חיי המשפחה בכוחות עצמה ולתפקד למעשה כהורה יחיד. המסר הפמיניסטי בא לידי ביטוי בהתעקשות של דניאלה להגשים את עצמה ולממש את כישרונותיה ואת היצירתיות שלה חרף כל הקשיים והמכשולים שבחייה.
"אבל מעבר לנושאים פמיניסטיים, הספר עוסק בעקיפין ובמישרין גם בביקורת על תופעות חברתיות אחרות. למשל, באחד הפרקים נמתחת בין השורות ביקורת על המנהג חסר החמלה של משפחות ישראליות להשאיר את הוריהם הקשישים בחדר המיון או באחת ממחלקות בית החולים רק כדי שלא יצטרכו לארח אותם בחג".
כאומנית המתמחה במדיומים חזותיים: האם יש קשר בין היצירה הפלסטית לבין הכתיבה?
"עיקר הקשר הוא בביטויים הקשורים לשואה, לזיכרונות ממשפחה שנפגעה וכן בתחום הפמיניסטי. בתחום הפמיניסטי אני גם מותחת ביקורת, לעיתים מרומזת, על תופעות בחברה שנגרמות בגלל ציוויי הדת כגון האישה העגונה, האישה הכפופה לתכתיבי המסורת ועוד.
"הכתיבה מאפשרת לי פירוט רב יותר והבהרה של רעיונות שאינם מתאפשרים במדיום החזותי. וכך, למעשה, האומנות החזותית והכתיבה משלימות זו את זו".
ממשק נוסף בין פעילותה האומנותית של עיינה פרידמן לבין כתיבתה מתרחש בכריכת הספר, שהיא פרי עיצובה של המחברת, והדמות המופיעה עליה לקוחה מיצירת אומנות שיצרה בעקבות האפיזודה שסופרה על ידי מרגיט.
