ניצה אבירם יוצאת מהעיתונות אל הפרוזה וכותבת רומן ביכורים שנולד מחייה בירושלים בשְכֵנות לכפר עיסאוויה. הספר "בטן חזקה" הוא רומן משפחתי–חברתי, נוגע ללב, שעוסק בשאלות של זהות, שייכות, אובדן וגעגוע ובדילמה האנושית והאוניברסלית של איזון בין קריירה למשפחה. ספר שנולד ממציאות ירושלמית טעונה בו מבקשת ניצה לגעת בחוויות שחורגות מגבולות המקום והזמן.
מאת: זהר נוי צילום:ניצן אבירם
"בטן חזקה" הוא סיפור על משפחה וגעגוע, רומן ביכורים של העיתונאית ניצה אבירם שנוגע בכולנו. הספר נפתח במבט אל המתרחש בסמטאות הכפר, מבט מהמרפסת אל השכנים, לכאורה מבט יום יומי לאורך חיים שלמים. העלילה מתרחשת בתפר שבין הגבעה הצרפתית בירושלים לבין הכפר עיסאוויה, ועוסקת בזהות, חיפוש שורשים, כמיהה לאהבה, חיים שלמים שמצטמצמים לשאלה אחת שחוזרת בכל גיל ובכל מקום: איך משלבים בין קריירה למשפחה ומה המחיר שמשלמים כשמשהו מתפספס.
על מה הספר?
העלילה עוקבת אחר מסלול חייו של ד"ר עלי חוסיין, רופא מוערך, מסור ושאפתן שמבקש להתקדם בקריירה אך מוצא את עצמו נבלם על ידי מחסומים בנסיבות חייו המורכבות. במקביל להתמודדות המקצועית, חוסיין מגדל לבד את בתו לאחר שאשתו נפטרה. הבת נושאת עמה כאב של נטישה ואובדן והקשר ביניהם מתוח, רגיש ושברירי. ההחלטה שלו לעבור לגור בשכונה יהודית, מובילה לשרשרת של תקלות והסתבכויות בבית, בעבודה ובנפשו של הגיבור.
"בטן חזקה" (הוצאת איפאבליש) הוא ספר על חיים משותפים ודו–קיום, על יחסי הורים וילדים, על אשמה הורית, על שאיפות מקצועיות ועל המחירים שמשלמים כשמנסים לְרָצות את כולם. זהו רומן בו מוצגת מציאות מורכבת בלי פתרונות פשוטים והקורא מוזמן להרהר בשאלה מה באמת מחזיק אותנו עומדים גם כשהכול מתערער.
עלילת הספר היא פרי דמיון?
לא לגמרי. זה לא רק הסיפור של חוסיין. בעלילה שזורים סיפורי חייה של הכותבת, לאורך דרכה המקצועית בעולם העיתונות ועד לכתיבת הספר, כשברקע מכשולים, פחדים, דאגות ומפגשים עם רופאים.
ניצה אבירם (72), אם לשניים וסבתא ל-5 נכדים עזבה את ירושלים לפני 12 שנה. היא נולדה וגדלה בירושלים – דור חמישי בעיר: "העיר קצת נגמרה לנו", היא אומרת בפשטות ומתארת את חייה היום כמרחב חדש של זמן ומקום. "אחרי שנים רבות בתחום העיתונות, עם המתח היום יומי של עמידה בדד–ליין, סיקור פיגועי טרור ועוד משימות יום יומיות מלחיצות, הגיעו ימים של רוגע. חייתי את החיים בקצב מסחרר. הגיע הזמן להאט וליהנות מעשייה אחרת".
מתי עלה הרעיון לכתוב ספר?
"עוד כשהייתי צעירה זה בער בי. אבל העבודה התובענית, ואירועי החיים, לא אפשרו. כנראה שגם לא היו לי אז את הכלים לכך. אין ספק שניסיון החיים וחומרי החיים תרמו לכתיבת הספר. אחרי ארבעה עשורים של כתיבה ב'ידיעות אחרונות' רציתי לכתוב אחרת. לא ראיונות או דיווחי חדשות, לא כתבות עיצוב ואדריכלות, אלא כתיבה על החיים עצמם".
"הספר 'נולד' אחרי שלושים ושמונה שנים של שכֵנוּת, במהלכן השקפתי מביתי אל מציאות בלתי אפשרית של דו–קיום שביר ונפיץ. בחרתי לספר על משפחה, על געגועים לאימא, על שאיפות מקצועיות ודילמות מוסריות. מסתבר שהחיים מספקים גם את ה'חומר', וגם את הפצע, את הגעגוע ואת ההשראה והכוח לכתוב".
אילו אירועים בחיים שלך נתנו את ההשראה לכתיבה?
"המון. בעיקר אלה שהשאירו זיכרון עמוק או צרבו צלקת. כשהייתי נערה אימא הייתה חולה מאוד. עניין גניקולוגי מורכב וניתוח שהסתבך. באותה תקופה לא דיברו עם ילדים על ענייני רפואה, ובטח לא על כריתת–רחם. הכול היה סודי ומושתק. לא ראיתי את אימא חודשים ארוכים, לא ביקרתי אותה, וכך נוצרה טראומה ורתיעה מבתי חולים. התיקון הגיע בזכות העבודה. כעיתונאית צעירה נדרשתי לסקר את האירועים הקשים בעיר, נשלחתי לבתי–החולים להביא סיפורים מהשטח. הניתוק והריחוק המקצועי סייעו לי להתגבר על הטראומה.
מה פירוש שם הספר "בטן חזקה"?
"זה ספר שנכתב מהבטן והשם מתייחס הן ל'בֶּטֶן' במובן הפשטני של המילה והן במובן הסימבולי. מקום בגוף בו מתהווים חיים חדשים כשבמהלך העלילה יש לא מעט תיאורים שעוסקים בניתוחי בטן, רֶחֶם, פוריות, היריון ולידה – נושאים שליוו את החיים שלי בעוצמות חזקות. גם עולם הריקוד והתנועה ששזור בעלילה, מתחבר אל 'בטן חזקה', אסופה, יציבה טובה שצומחת ממרכז הגוף. גם בעולם הרגש, את החרדות והפחדים מרגישים בבטן, והאינטואיציה מגיעה מהבטן.
איך קורה שעיתונאית צעירה שגדלה בשכונות המבוססות של ירושלים בוחרת לעבור לגור בשכונה על קו התפר בצפון העיר?
זה קרה בקיץ 1976, כשמטוס אייר פראנס נחטף. היא הייתה עיתונאית צעירה (23), שנה אחרי שהתקבלה לעבודה בעיתון, ונשלחה לראיין את אילן הר–טוב, הבן של דורה בלוך שהייתה בין החטופים. "הביקור אצל הר–טוב בשכונת–צמרת הבירה שינה את חיי", היא מספרת ומתארת איך התאהבה בשכונה שלא הכירה קודם, "הבתים הקטנים על צלע ההר, הנוף הפסטורלי של הכפר, האור בשעת בין ערביים על נוף המדבר, כל אלה שבו את ליבי. באותו שבוע שכרתי דירה בשכונה".
החיים בצמרת הבירה נגעו בקו–התפר לא כפרויקט פוליטי אלא כמציאות יום יומית. "מרבית חיינו עברו בשכונה הזאת. אירועי האינתיפאדה התרחשו מול הבית שלנו. לא אשכח את היום המפחיד בו אירע פיצוץ עז ועשן שחור עלה השמימה. צה"ל פוצץ את בית הדפוס של אש"ף בו הודפסו כרזות הסתה נגד מדינת ישראל. גם האירוע הזה מופיע בספר".
מהיכן מגיע הצורך לעסוק בחוויות שקשורות לבתי חולים?
"נוסף לאשפוז הארוך של אימי, ואחרי שני ניתוחים קיסריים שלי, פגשתי שוב את בית החולים במסע משפחתי ארוך ומטלטל. מצאתי את עצמי על הספסל במסדרון, מתפללת להחלמת הבת שלנו ולשלמות המשפחה", מתוודה אבירם ומספרת שגם בעבודתה העיתונאית נחשפה לרגעים קשים של המשפחות ליד חדרי הניתוח – חילוניים, חרדים, ערבים, כולם נפגשו בנסיבות קיצוניות, אינטימיות וכל ההבדלים נמחקו. 'מיקרוקוסמוס' של העולם שמחוץ לכותלי בית חולים, אבל עם חוקים אחרים".
את מספרת על משפחה בכפר ערבי. מהיכן מגיעה ההשראה?
"אחרי מלחמת ששת הימים טיילתי עם אבא בסמטאות העיר העתיקה אותן הכיר מילדותו. הוא אהב את השווקים, את השיחות עם הסוחרים הערבים. כשהיה מתיישב איתם לכוס קפה ואני לא ממש הבנתי על מה מדברים – חצי עברית, חצי ערבית, ניסיתי לדמיין איך נראים החיים שלהם. עשר שנים לאחר מכן, ההתבוננות הזו נמשכה כשהתגוררנו בצמרת–הבירה והמפגשים היו במכולת השכונתית, בבית המרקחת, ובפיצרייה.
האם הכתיבה העיתונאית עזרה לך בכתיבת הספר? המפגש עם אנשים, ההתבוננות בחיים של אחרים?
"בוודאי. בעיקר השנים שהייתי כתבת חדשות שזה כמו לחיות בתוך סיפורים של אחרים. אחרי 15 שנה של כתיבה מהשטח, הרגשתי שחיקה וקושי לעבוד סביב השעון כשבבית מחכים שני ילדים. רציתי למצוא איזון נכון בין עבודה למשפחה, ועברתי לכתיבה על אדריכלות ועיצוב, נושאים שאני אוהבת".
למי מיועד הספר?
"לכולם. העלילה אוניברסלית ומתאימה לכל מקום בעולם. סיפור על משפחה, על מצבי חיכוך, על מערכת יחסים לא מאוזנת, ועל דמויות שמטולטלות בין רצון לחיות בשקט לבין מציאות שמסרבת להיות שקטה. כל אחד יכול למצוא את עצמו בתוך העלילה המציפה נושאים אנושיים שנוגעים בכולנו: יחסי הורים וילדים, יחסים בעבודה, אמביציה, והשאלה: איך להימנע מנזקים בניסיון לשלב בין קריירה למשפחה".
איפה את פוגשת את עצמך בתוך דמותו של גיבור הספר?
"שנינו מאמינים ולא מאמינים באלוהים. שנינו לא מצליחים להשתחרר מאמונות טפלות אליהן נחשפנו בילדותנו, וגם – נומרולוגיה ומספרים, פחדים, אמביציה והתמדה, מלחמה על הבית ועל המשפחה, ועוד ועוד… הכול מופיע בספר".
איזה מסר את רוצה להעביר?
"שמשפחה היא הדבר הכי חשוב בחיינו. אם לא מבינים את זה כשצעירים אז החיים מלמדים אותנו".
מה נתנה לך הכתיבה של הספר?
"המון. זה היה תהליך פנימי של עיבוד נתוני חיים וניקוז תחושות שישבו עמוק בבטן והשתחררו בזכות הכתיבה. עבודה שנמשכה חמש שנים ותהליך שחידד את ההכרה שהמשפחה היא ה-ESSENCE של החיים, צריך להשקיע בה ולשמור עליה".
הספר "בטן חזקה" הופך מרומן על רופא ובתו לספר בעל שכבות: ירושלים המפולגת והמחוברת, בית החולים כמקום בו ההבדלים מתאיידים לרגע, משפחה כמקור כאב וכמקור הצלה, וכתיבה כדרך לנקז, להזדכך ולשחרר. אחרי ארבעים שנות כתיבה על אחרים, אבירם כותבת על החיים עצמם – לא כדי לסגור חשבון, אלא כדי לחזור אל מה שלא מפסיקים לשאול: איך בונים חיים רגילים בתוך מציאות לא רגילה, ואיך שומרים על בטן חזקה כשאין דרך אחרת.
הספר "בטן חזקה" זמין גם בחנויות הספרים המקוונות.
