טור קצת אישי.
להיות הורה זה לא עוד תפקיד. להיות אמא זה לא להיות אחד ההורים. הבנות שלי הן היצירה הגדולה של חיי.
מאמינה ויודעת שהן שלי. שהיה לי, ועדיין יש, חלק משמעותי בעיצובן, שיכולתי לדאוג להן, לחנך אותן, להקנות להן את אהבת האדם והעולם שיש בי, לשמור על רוחן איתנה ועל נפשן חזקה בסערות היומיום שהן תפגושנה בחייהן.
הן מקור מרכזי במנעד הרגשות של חיי. ההנאות הגדולות שלי קשורות קשר הדוק ברגעי הצחוק, השמחה, והאושר שלהן, ורגעי הכאב שלי קשורים אף הם בפצעי הגוף והנפש שלהן.
אני בטוחה שכל ההורים בינינו מכירים את הרצון האינסטינקטיבי לשמור את הילדים שלנו בתוך מחסה שיגן עליהן ממכות העולם, גם במחיר אישי שיכול ללוות אותנו שנים רבות אחרי שצורך ההגנה כבר לא קיים.
בשנים האחרונות מחלחלת בי יותר ויותר ההבנה הכואבת שאין לי את היכולת להגן עליהן מכל רעות העולם. שבנותיי הן אכן פרי יצירתי, אך ליצירה הזו יש חיים משל עצמה. כל אחת מהן מהלכת בנתיב גורלה ואין לי אלא להיות שם ללוות אותה באופן מיטיב בדרכה.
לפסוע לצד ילדינו, לייצר עבורם את הסביבה המתאימה שתאפשר להם לפגוש את התפתחותם הם ולפגוש דרכם את הנתיב שלנו הופכים להיות אתגר ההורות האמיתי שלנו.
וכפי שהיטיב לנסח זאת ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן " אתם הקשת ממנה, כחיצי חיים, ילדיכם שלוחים".
