מאת: אביטל גרינשטיין-ניצן
יש רגעים שבהם החיים מבקשים מאתנו לא להוסיף עוד, אלא דווקא לעצור, לנשום, להסתכל על מה שכבר יש, לשאול בשקט: מה באמת חשוב לי עכשיו?
כוס יין ישראלי יכולה להיות רגע כזה.
יין ישראלי נולד מתוך גבולות. גבולות של אדמה, של אקלים, של מים, של עונה, של מקום. כרם בגליל אינו כרם במדבר. אדמה הררית אינה אדמת חוף. כל גפן נטועה במקום מסוים, עם מה שיש בו ועם מה שאין בו. ומתוך הגבול הזה נולד הטעם.
וזה שיעור עדין כל כך. כי לפעמים אנחנו חושבים שגבול מצמצם אותנו, סוגר עלינו, לוקח מאיתנו אפשרויות. אבל בכרם אפשר לראות שגבול יכול דווקא לתת צורה. הוא מלמד איפה לעצור, איפה להעמיק, איפה לא להתפזר.
גם קבלה נמצאת בתוך כל בקבוק יין. לא כל בציר יוצא כפי שתכננו. יש שנים של חום, שנים של רוחות, שנים שבהן הטבע מזכיר לאדם שהוא לא מנהל את הכול. היינן יכול לדעת, לתכנן, לחלום, אבל בסוף עליו לפגוש את מה שהאדמה נתנה באותה שנה.
קבלה איננה ויתור. היא רגע של אומץ. להפסיק להיאבק במה שאי אפשר לשנות, ולהתחיל להקשיב למה שכן אפשר לעשות. לקחת את חומר הגלם של החיים, גם כשהוא לא מושלם, ולשאול: מה עדיין אפשר לברוא ממנו?
ואז מגיע התעדוף. כי גם ביקב, כמו בחיים, אי אפשר לעשות הכול. צריך לבחור. איזה יין יקבל זמן. איזה יין ייצא צעיר ורענן. לאיזה כרם חוזרים שוב ושוב. ואיזה רעיון מחכה לעונה אחרת.
תעדוף הוא לא רק סדר עדיפויות. הוא הסכמה פנימית להודות: הלב שלי לא יכול להיות בכל מקום. הזמן שלי יקר. האנרגיה שלי ראויה לשמירה.
אולי לכן יין ישראלי נוגע בי כל כך. הוא לא מספר סיפור מושלם. הוא מספר סיפור אמיתי. של אדמה, אקלים, אנשים, גבולות, קבלה ובחירה.
ולפעמים, מול כוס אחת, אפשר להיזכר:
לא צריך לשאת הכול.
לא צריך להספיק הכול.
צריך לבחור את מה שראוי למקום בתוכנו.
