בכול מה שקשור לכתיבה בכלל ולכתיבה ספרותית בפרט, הורגלנו לדבר בשמה של הנפש, ואולי הגיע הזמן לבדוק מה יש לנפש להגיד בשם עצמה. נשמע הזוי אבל שווה בדיקה.
אם ניקח את סוגי הכתיבה העיונית, כמו: כתיבת מאמרים, ספרי עיון, מחקר, כתיבה מדעית ואקדמית – לכולם יש מה לומר על הנפש בצורה מושכלת. כך גם בסוגי הכתיבה הטיפולית, כמו: יומן אישי, כתיבת זיכרונות, מכתבים, כתיבה אינטואיטיבית שמעודדת כתיבה חופשית ללא מעצורים, כתיבה נרטיבית המאפשרת לכתוב את הסיפור האישי מנקודת מבט שונה למטרה טיפולית והתפתחותית, כתיבה יצירתית ועוד. למעשה, כל הקבוצה הזאת נותנת כלים לעבודה טיפולית בנפש כדי לאפשר התפתחות אישית. במילים אחרות – גם כאן יש איזו שהיא בעלות על הנפש תחת המעטה הטיפולי מבלי לתת לה לדבר בשם עצמה.
האם ההתייחסות הזאת לנפש שונה בכתיבה הספרותית?
לעניות דעתי, הגם שכתיבה זו היא מעין שיקוף ומַרְאָה של המציאות בתקופות שונות ובמקומות שונים ושל ההתנהגות האנושית באשר היא, ההתייחסות אל הנפש אינה שונה. גם כאן הסיפור, מעבר להיותו חוויה אסתטית ואמנותית, הוא סוג של מרפא לנפש.
האם לא הגיע הזמן לתת לנפש לדבר בשם עצמה?
שאלה זו עלתהממעמקים בזמן ההתבודדות שלי עם עצמי וההתבוננות פנימה. תוך כדי חיפוש אחר תשובות לשאלות מהותיות הקשורות בי ומתוך חיפוש אחרחומרים חדשים לכתיבה, משהו בתוכי התמרד כנגד התפיסה הרגילה של הנפש ביחס לכתיבה הספרותית. הנפש, לפחות הנפש שלי, ביקשה את חירותה. הבנתי שהחירות הזאת תוביל אותי לתובנות חדשות ולחומרים חדשים שלא עלו עד כה תחת הניהול הקפדתי של הסופרת והמבקרת הספרותית שאני.
השאלה הבאה שעלתה הייתה, איך עושים זאת, איך מאפשרים לנפש את החירות שהיא מבקשת כדי לדבר בשם עצמה?
התשובה הייתה פשוטה. ברגעי התבוננות אמיתית פנימה, הנפש משחררת אותי ולא אני אותה. היא משחררת אותי מהכבלים של האגו השולט בדימוי שיש לי על עצמי כסופרת וכמבקרת ספרותית ומחזירה אותי לאני האוטנטי שלי. באותם רגעים היה לי ברור שמשם יבואו התובנות הנכונות לי והחומרים האוטנטיים לכתיבה שלי.
ככל הנראה, כשהנפש מדברת בשם עצמה ואנחנו הכותבים מקשיבים לה, החומרים האוטנטיים לכתיבה מגיחים מהמעמקים שלנו ולא מבחוץ. נכון, החוץ מספק לנו את הגירויים ורצוי מאוד שלא נתנתק מאותם הגירויים ואפילו נחפש אותם כדי שנוכל לשקף בסיפורים שלנו את המציאות, אך המקור היצירתי הוא בנפש פנימה. למעשה, ניתן לומר שהחוץ אולי הוא מעין ההשתקפות של הפנים.
אז המלצתי לכול מי שכותב סיפורים ומי שעוסק בכתיבה ספרותית, תנו לנפש לדבר בשם עצמה, לפחות בחוויה שלי היא מובילה אותנו לכתיבה הרבה יותר אוטנטית ועשירה.
קטי פישר – פיית הסיפורים – סופרת, כתיבה יוצרת, עריכה ספרותית, ליווי ספרותי פרטני, הרצאות
טל' 052-3836231
