לא כי אנחנו חלשים, אלא כי הלב מבקש נשימה.
אנחנו רגילים לרוץ, להספיק, להיות חזקים –
אבל לפעמים הכוח האמיתי הוא לעצור.
ברגע הזה, שבו השקט מדבר יותר חזק מהרעש,
אנחנו מתחילים לראות מחדש.
את עצמנו. את מי שסביבנו.
את מה שכבר קיים — גם אם שכחנו להעריך.
בין אם את/ה בתוך תהליך, שינוי, או רק התבוננות שקטה –
זה בדיוק הזמן לתת מקום למה שעולה.
בלי לשפוט, בלי למהר להבין.
פשוט להיות.
כי בתוך הפשטות הזאת יש ריפוי.
בתוך הריפוי הזה יש תנועה.
ובתוך התנועה – יש חיים.
אז תנשמי.
תנשום.
תסמכו על הדרך.
היא יודעת בדיוק לאן לקחת אתכם,
גם כשלא הכול ברור עכשיו.
ולפעמים — זה כל מה שצריך.
רגע.
ומילה אחת שנכנסת ללב.
