מאת: שרה יעקב ,פסיכולוגית "מיפל" מרכז לטיפול ויעוץ למשפחה
הקשר הרבה אנשים מדברים על סקרנות כשמתכוונים לסקרנות אינטלקטואלית המובילה לרכישת ידע
מתוך עניין. אבל, סקרנות הכרחית גם כאשר מדברים על קרבה.
במקרה זה אנו מדברים על סקרנות רגשית.
נשאלת השאלה מהי סקרנות רגשית?
סקרנות רגשית למעשה מתעוררת כאשר אנחנו מייחסים חשיבות למה שמתרחש בחיים של הזולת. לדוג':
קולגות בעבודה, הנמצאים שעות על גבי שעות אחד במחיצתו של השני, ולא מביעים עניין ושותפות בהתרחשויות של איש
ורעהו. אפשר לומר כי הם אומנם קרובים פיזית אך מנוכרים רגשית. שכן, זהו מדד לעומק הקרבה.
הסקרנות כמדד לעומק הקרבה, היא מדידה בכל מערכת- יחסים ובכל מעגלי-החיים. אם מדובר בבני-זוג, הורים
וילדים, קולגות לעבודה וכו'.
הקרבה הנפשית קיימת רק כאשר הסקרנות פועלת והיא נותנת מדד, אדם לזולתו עד כמה השני חשוב בחייו.
הדבר לא משתקף רק בתחושה הסובייקטיבית אלא גם מדיד. למה הכוונה, אפשר לספור כמה פעמים ביום אדם
בוחר לשתף ואת מי. ככל שהשיתוף כלפי אותו אדם הופך שכיח, הדבר מעיד על קשר יותר עמוק ומשמעותי.
באופן טבעי, אנו נוטים לשתף רק את אותו אדם "שמזמין" את השיתוף. דהיינו, כאשר אדם מתעניין בנו ושואל על
המתרחש בחיינו. אנו נענים לו כל עוד אנו מפרשים כי השאלה הנה משמעותית ומשקפת סקרנות. אסביר את
עצמי. כמה מאתנו במהלך היום נתקלים אם על ידי מוכרים בחנויות, קולגות בעבודה או סתם במפגש מקרי ברחוב
בשאלה: "מה שלומך?"
לרוב, במצבים כאלו אנו נוטים לענות משהו כללי ומעורפל מתוך הבנה שמדובר בפניה שאינה משקפת סקרנות אמיתית
בחיינו. מובן שישנה האפשרות לשאול את אותו אדם אם מעוניין לשמוע את התשובה הרווחת או שבאמת רוצה
לדעת. .. אך שאלה זו מיותרת.
יתרה מזאת, אנחנו מסוגלים לענות תשובה מעורפלת כמסר לחוסר עניין בקרבה. במקרה זה, הערפול הוא סוג של מסר
המעיד על כך שהעונה מעדיף ריחוק.
כאשר אנו בוחרים להיענות לסקרנותו של אדם, אנחנו מאפשרים לו נגישות אל הדברים החשובים ביותר בליבנו
ועל-פי רוב, רצוי שאדם יברור וישקול כאשר מחליט לענות בכנות. לדוגמא: מצבים בהם פונה אלינו אדם שלא רוצה
בטובתנו, תשובה כנה עלולה לחשוף את הפגיעות שלנו ובמקרים חמורים יותר – אף לסכן אותנו.
אבחר להתייחס לנושא כפי שמשתקף בזוגיות.
לרוב, זוגיות מתחילה כאשר כל אחד מבני-הזוג מראה עניין בשני. עם הזמן נוצר ביטחון שהשאלות באות ממקום של
אכפתיות והדבר משקף העמקה של הקשר ואמון הנבנה של אחד כלפי השני.
עם השנים בני-זוג יכולים להגיע להעמקה של עניין או לחילופין לאובדן עניין בחיי השני. במקרה זה אנו מדברים
על ניכור רגשי ובהקצנה, אפילו עוינות.
מי לא מכיר מצב שבו אחד מבני-הזוג אומר לשני/ה "שוב התחלת?" למעשה הכוונה היא כי צד אחד לא מעוניין לשמוע
את הצד השני. אותו אחד הפך להיות “כאב ראש של השני”.
המצב מעיד על כך שהקרבה "ברחה" דרך החלון. במצב זה, לעיתים גם נוצרת דמוניזציה )השחרה( של אחד כלפי השני.
אחד מבני-הזוג ירגיש שלא רוצים להבין אותו והוא ננטש רגשית, ואילו השני עשוי להרגיש שמעמיסים עליו. זהו מצב
שבו כל אחד מבני-הזוג מרגיש בדידות ועשוי לחפש קרבה במקום אחר או עם מישהו אחר.
אין הכוונה רק לבגידה. כאשר יש מצב כזה בין בני-זוג, לעיתים נוצר מצב שכל אחד מהילדים נעשה קרוב/מצדד
יותר באחד מן ההורים. ובמובן זה, ילדים הופכים להיות בני-ברית של מי מההורים על חשבון קרבה עם שני ההורים.
זאת אומרת, נוצר פילוג משפחתי.
ישנם הרבה זוגות שבשלב זה מחליטים להישאר יחד למען הילדים וכדי לחסוך מהם כאב לב.
למעשה הישארות במצב הנוכחי – כאשר אין סקרנות הדדית – עלולה להיות טעות ואפילו חמורה. לכך יש אינספור
סיבות, אציין רק כמה מהן.
– הקרע בין ההורים מתבטא באווירה המשפחתית המשפיעה על הילדים.
– העוינות הקיימת בין ההורים אינה מאפשרת לילדים למידה של שיתוף פעולה או ביטוי קירבה בין שני המינים
אלא מלמדת חוסר אמון וחשדנות.
– הזוגיות הקיימת בבית עלולה להביא את הילדים למצוא קשר זוגי דומה. שכן, ילדים לומדים מחיקוי, גם כשלא
מודעים ללמידה.
המסקנה היא שכל אדם, מוטב שיהיה ער לרמת הקרבה או הריחוק כבסיס לקבלת החלטות.
במקרה של בני-זוג, התערבות של איש טיפול כ"מתקן" את המצב אינה תמיד הפתרון. זאת משום שלעיתים בני-זוג
מגיעים לטיפול בשאיפה שיהיה הוא זה שיכריע לגבי מי צודק ומי טועה. למעשה, הצלחת הטיפול תימדד בין היתר
בחידוש הסקרנות ההדדית.
כאשר הטיפול לא מצליח להביא את בני-הזוג למצב כזה, ייתכן שהמצב בין השניים לא ניתן לתיקון או שהגיעו מאוחר
מידי היות ואחד מבני-הזוג ויתר על הקשר.
במקרה כזה טוב יהיה לשקול פרידה. אם מדובר בקשר בין הורים וילדים, העדר סקרנות יכול לשקף מצבים שונים
)להוציא מצבים בהם מדובר בבני-נוער וטבעי שעם השנים יתרחש ריחוק כמדד להתפתחות טבעית(.
לדוג', חוסר סקרנות ומעורבות מצד אחד ההורים בחיי הילד יכול לשקף ויתור של ההורה על תפקידו כהורה. ההשלכה
לכך היא תחושת נטישה מצד הילד ומצד בן-הזוג, תחושה של אחריות בלעדית על גידול הילד/ים.
דוג' נוספת לכך, העדר סקרנות – ולעיתים אפילו מוחלטת – מצד שני ההורים כלפי אותו ילד עלולה לשקף הזנחה
רגשית.לסיכום, חשוב לציין כי ההחלטה המתבקשת מכל אחד המצבים שתוארו לעיל, תהיה בהתאם למה שמעידה
ובהתאם לנורמטיבי במערכת-יחסים ספציפית. לדוג', אנחנו מצפים לדיסטאנס מסוים בין עובד ומעביד. דיסטאנס זה
יכול בהחלט להיות נורמטיבי.
אחרי שקוראים את המפורט במאמר זה, אני מניחה שהקשר בין סקרנות הדדית וקרבה מובן. מובנת גם ההמלצה שלי
להשתמש ברמת הקרבה הקיימת בקבלת החלטות סביב מערכות יחסיים שונות.
