כתבה איילת יובל דרזנר
נא להכיר: שימרית הררי או בכינויה "שושנה". בת 32 , אומנית, יוצרת ומעצבת כובעים תחת המותג "ShosHa"
"קייט מידלטון ליום אחד"
היתה חתונה מלכותית של הנסיך צ'ארלס וקייט מידלטון וכמי שמאוד אוהבת כובעים צפיתי בחתונה ובשטיח האדום
והתרגשתי מכל כובע 'שצעד' על השטיח. כובע אחד משך את תשומת ליבי באופן מיוחד וזה הכובע שעיצב פיליפ טרייסי
לויקטוריה בקהאם. לאחר כמה חודשים עמדתי להתחתן והחלטתי שזו הזדמנות להפתיע ולחבוש כובע נוי בחתונתי.
לקח לי זמן להבין שהשם של הכובע שאני רוצה ויוצרת בצרפתית הוא "ביבי" ) .)Bibi
חיפשתי באינטרנט כובע שיתאים לשמלת החתונה, אך לא מצאתי את מה שאני באמת רוצה וברגע האחרון מצאתי בסיס
לכובע איתו אוכל לייצר את הפנטזיה שלי. רכשתי מרכיבים טקסטיליים, נוצות, פייטים וחרוזי פנינה ואמא שלי ואני הכנו
את הכובע. זה היה נורא מרגש ואף אחד לא ידע שאני מתכוונת לחבוש כובע – הרגשתי כמו בת אצולה ליום אחד.
האם זה סיפור אהבה מילדות ?
תמיד אהבתי כובעים, אבל לא מספיק מקובל לחבוש אותם, אז חיכיתי לטיולים שנתיים בבית הספר ואני זוכרת שהייתי
מתאימה את הבגדים לכובע ולא ההיפך) אפילו אם זה היהכובע מצחייה פשוט (כשהייתי טסה לחו"ל הייתי חוזרת עם
כובע ולרוב הוא נשאר בארון אחרי הטיול.
גדלתי בכרמיאל, יש לי 2 אחים גדולים, אחות קטנה והורים מדהימים. אמא עבדה כגננת ובמקביל כתחביב עסקה בכל
תחום אומנותי שקיים) סריגה, פיסול בפימו, תכשיטנות, ויטראז'ים, תפירה, יצירות גובלן ועוד…( ולאבא היו מתפרות,
כך שחיי התנהלו סביב טקסטיל כל הזמן.
בחופשים עבדתי אצל אבא במתפרה ואפילו יצא לי לתפור בחלק מהפעמים. אחיי למדו אומנות וציירו ואני מעולם לא
ניסיתי לעסוק בתחום האומנות, אבל מגיל אפס אני זוכרת שתמיד היה לי חשוב שהסביבה תהיה יפה ואסתטית וכמו
ילדות רבות, אהבתי להתלבש ולהתגנדר בבגדים של אימא, להתנסות באיפור, לענוד שרשראות פנינים ולנעול נעלי עקב.
כיום, בכל מגירה שתפתחי אצלי בבית תמצאי בדים. היום אני מבינה את התרומה מלגדול בבית כזה כי בעצם זכיתי לקבל
מהורי את כל הבסיס והכי מרגש זה שאבא שלי מכין עבורי את התוויות עם הלוגו של שושנה לכובעים.
לשמחתי אני עובדת בסטודיו של אורנה ומינה ופתחנו עכשיו בית ספר לעיצוב טקסטיל ואופנה לבית ברמת השרון ואני
בהחלט יכולה לומר שכיף לקום בבוקר לעבודה והכי כיף שהכל מתחבר פתאום ושיש לחיי מהות.
לימודים ויציאה לשוק העבודה אחד הערכים עליו הושתת החינוך בבית הוא שצריך לעשות את הכי טוב שאתה יכול. הלכתי ללמוד הנדסה כי התפיסה החברתית בעיני היתה שזה מקצוע נצרך ונחשב. באותה עת לא הבנתי שעליי ללמוד את מה שכאינדיבידואל מעניין ומספק אותי.
התחלתי את התואר הראשון מבלי לדעת במה אני רוצה לעסוק בחיי. בחרתי בהנדסת תעשיה וניהול. לאחר שנה וחצי הבנתי
שאני לא מוצאת עניין בלימודים ואם אני רוצה לעשות משהו משמעותי בחיי, עליי להחליף תואר. אני מאוד אוהבת מדעים
מדויקים ובבית הספר למדתי ביוטכנולוגיה ולכן עברתי למגמת הנדסת פלסטיקה ופולימרים.
למרות שהקולות סביבי אמרו "למדת הנדסה כבר חצי מסלול וזה לא פשוט, אז עכשיו תפסיקי? תתחילי מהתחלה?"
אני אמרתי לעצמי שעדיף שאוסיף כמה שנים לתואר הראשון מאשר שאהיה אומללה עם הבחירה שלי כל החיים.
את פרויקט הגמר שלי עשיתי עם חומרי טקסטיל.
כשסיימתי את הלימודים עבדתי בהייטק בחברה שמפתחת מוצרים רפואיים וכבר אז הבנתי שאני לא בקריירה הנכונה,
כיוון שחסר לי סיפוק מהעשייה, אושר פנימי וחשק לקום בכל בוקר לעבודה.
מכיוון שלא ידעתי מה כדאי לעשות ולא הצלחתי לשים את האצבע על מה אני עושה לא בסדר ומה חסר, החלטתי
להיוועץ בנומרולוגית. הרגשתי שאין לי מה להפסיד ואולי שם אמצא הכוונה. כבר בתחילת המפגש היא שאלה אותי
"מה את עושה בחיים?". סיפרתי לה מה אני עושה )מהנדסת פלסטיקה בהייטק(. היא שמה את הראש בין הידיים ואמרה
לי "אוי ואבוי, מה את עושה?! את אמנית…" ואני פשוט גיחכתי כאילו היא סיפרה בדיחה. אמרתי לה מה לי
ולאומנות, כאילו זה תמיד עניין אותי אבל אף פעם לא עסקתי בזה, אין לי את הכישרון לזה והיא ממש התעקשה
שאלך ללמוד עיצוב או אומנות והחלטתי לתת לזה צ'אנס, שהרי עיצוב תמיד משך אותי, זה תמיד היה חלום שהשארתי
ב'מרתפי הנשמה שלי' ולא העזתי לתת לו מקום, אלא מקסימום לעצב לי חדר מושקע בתור ילדה ונערה.
נרשמתי ללימודי מאסטר בעיצוב תעשייתי בטכניון, משהו שיכול לשלב עיצוב, חומרים והנדסה. מכיוון שלא היה לי
רקע עיצובי, עשיתי שנת השלמה לתואר השני ובה למדתי אומנות ועיצוב בסיסי – העולם שלי נפתח ופתאום גיליתי
רובד שלא הכרתי בעצמי, יכולות וכישרון.
באותה שנה היה לי מרצה נפלא, אומן בשם נדב ויסמן. בשיעור האחרון בסוף השנה הראשונה כל תלמיד אמר כמה
מילים. הרגשתי איך הדמעות חונקות את גרוני ולכן אמרתי שאני צריכה לצאת מוקדם, נעמדתי ליד הדלת ואמרתי:
"נדב ויסמן, שינית לי את החיים, תודה" והלכתי נרגשת ונסערת וזו היתה שנת המפנה בה התחלתי ליצור את החלום
שלי, כובעים….
מתי ידעת שזה מה שאת הולכת לעשות בחיים?
עם תחילת התואר השני עברתי תהליך גירושים. אחרי הגירושים החלטתי שהגיע הזמן להתמודד עם עצמי, שאי
אפשר לברוח יותר ובאותו זמן הייתי הכי פחות מחוברת לנשיות שלי ואז באומץ גדול וחששות רבים יצרתי את הדבר
הכי נשי שיש – ציור קיר ענק של הצל שלי, חובשת כובע, רק כובע ! והצל שלי הוא שושנה. לקחו לי כמה חודשים
לעכל ולהתחבר. בהתחלה הרגשתי כאילו עליי להכיל אישה נוספת בבית, אישה זרה, ועם הזמן הפכנו לישות אחת.
מכאן שושנה התחילה לקרום עור וגידים והתחלתי ליצור וכיום הצל הזה הוא גם הלוגו שלי.
התהליך שעברתי היה מאוד קשה והיצירה עזרה לי להחלים.
הייתי יושבת ותופרת כובעים במשך שעות וזה היה ריפוי בעיסוק עבורי, מרגיע ומנחם. הדבר החיובי ביותר הוא שזמן
ההחלמה וההבשלה איפשר לפתח ולהשקיע בכובעים, בזמן יחסית קצר ולהגיע לגימורים מושלמים שלא מביישים אף
חנות בכיכר המדינה.
לאחר שנה וחצי החלטתי לעזוב את העבודה בהייטק. אומנם זה היה צעד מפחיד והיו קולות שאמרו לי: "שימרית, למדת
הנדסה וזה מקצוע טוב ויש לך עבודה טובה ומה תעשי?
כובעים!?". אני החלטתי לשנות את הכיוון ולא לחשוב על מה יהיה, לא יכולתי להכיל חוסר אושר יותר, פשוט נבלתי
וידעתי שזה רק בידיים שלי לשנות ושאף אחד לא יציל אותי."
מה את מרגישה כשאת יוצרת כובע ?
"אני מרגישה שאני עושה תיקון לנשמה שלי ולנשים בעולם".
צעדים ראשונים בעולם הכובעים
הבוסית שלי בהייטק התחתנה ורצתה מאוד שאכין לה כובע או עיטור יפה לראש, אחר כך השכנה שלי ביקשה עבור
חברתה שהתחתנה ומכאן, כמו שאת מבינה, התחלתי לפתח את זה.
לא חשבתי לעצמי אפילו שצריך לרכוש אביזרים שיקלו עליי את העשייה. הכל עשיתי לבד. את התחתיות לכובע יצרתי
מקרטון ביצוע וזו ממש עבודת פרך ובסופו של דבר יוצא מוצר כבד שפיתחתי מאפס. היה ברור לי שאני רחוקה
ממוצר מוגמר איכותי וטוב והיה חשוב שאפתח את זה בהדרגה כי אני מאמינה בעבודה קשה ושצריך לדעת לעשות
את העבודה הבסיסית בעצמך כדי לצמוח כלפי מעלה עם היכולות, התובנות וההצלחה.
עם הזמן פיתחתי מוצר נוח, קל משקל, בעל גימורים ברמה של haute couture ואני כמובן מעצבת ותופרת את כל
הכובעים ביד מהחומרים האיכותיים והיקרים שיש. כיום מקבעים את כובעי הנוי לראש באמצעות מסרקית, גומייה
או סיכות. בהתחלה רציתי למצוא פתרון חבישה בעל חיבור קל וכזה שהשימוש בו יהיה נוח, למשל ע"י מגנטים חבויים
שהשימוש בהם לא מקלקל את התסרוקת כשממקמים את הכובע על הראש. בסופו של דבר הבנתי שלא סתם עשיתי
דרך ארוכה, ושאחד הדברים הטובים שקרו לי הם שאני מהנדסת לפני שאני מעצבת.
בכזה מארז לכובע עוד לא נתקלתם
הכובע מגיע בשק משי, התואם את צבעי הכובע, כאשר הוא מונח על כרית משי. לצד האריזה מגיע צרור ורדים השזור
בסרט משי מבד האריזה. כל אלו נכנסים לקופסה אשר נשלחת אל הלקוחה באופן אישי, אם בארץ או בחו"ל.
לעיתים יוצא לי להגיע אל הלקוחה ולהעניק לה את המארז באופן אישי. מעמד מאוד מרגש מבחינתי וזה המקום לציין
שלכל אחת ה"שושנה" שלה, שהלקוחות שלי הם פרטיים, והכובעים הם Custom Mad.
מה מקור השם שושנה?
בתואר הראשון שני חברים מאוד טובים לספסל הלימודים החלו לקרוא לי "שושנה" בגלל סרטו של הבמאי קוונטין
טרנטינו "ממזרים חסרי כבוד". כל היום היו קוראים לי " Orvuar Shoshana ". מאוד התחברתי לשם ומצאתי את
עצמי מסתובבת בכל פעם שקוראים לשושנה ברחוב. משהו שם מרגיש לי שלם וכיום יש אנשים שכבר לא קוראים לי
שימרית.
"הקטע הצרפתי"
הכובע המכונה ' Bibi ' בצרפתית, מסמל אופנה עילית ואמנם אם נלך עכשיו ברחובות פריז לא כל הנשים יתלבשו באופן
אלגנטי ויחבשו אותו, אך יש משהו בתפיסה של פעם שחסר לי היום. הייתי רוצה להחזיר נימוסין של פעם, שגבר היה
מנשק לאישה את היד לשלום ופותח לה את הדלת.
מושג שגור נוסף בו אני משתמשת הוא 'פסינייטורס' בתרגום חופשי ) fascinators unique hair accessories (. מקור
השם fascinator ניתן לו בגלל נוצת ציפור זכר המשמשת כדי למשיכת תשומת לב הנקבה, למרות שכשאישה חובשת
)או עונדת ונסביר בהמשך( את הכובע מעוטר בנוצה, היא בעצם זו שמושכת את הזכר.
השימוש הנפוץ במונח Fascinator החל בשנות ה- 90 של המאה ה 20- , כאשר headpiece כזה נעשה פופולרי
לחבישה בחתונות. השימוש במילה ' Fascinator ' נעשה כבר במאות הקודמות, לתיאור כיסוי ראש תחרה דומה
לצעיף ובנוסף כבר במהלך שנות ה- 70 אומץ השם לעולם סחר הכובעים בלונדון.
Haute couture – הוא מונח בתחום עיצוב האופנה שמשמעותו ביגוד ואביזרי אופנה יוקרתיים שהוכנו והותאמו
באופן אישי ללקוח לפי מידותיו. אופנת הוט קוטור עשויה בדרך כלל מאריג משובח ותפורה בשימת לב מרבית לכל
פרט, לעתים קרובות בעבודת יד. המונח הונהג לראשונה בפריז בשנת 1945 על ידי מעצב האופנה שארל פרדריק
וורת', שהיה דווקא אנגלי במקורו.
אימום הוא בסיס העבודה לכובעי הלבד. הוא עשוי עץ מלא, קוטרו נקבע לפי היקף הראש ועיצובו לפי סגנון הכובע
הרצוי ולכן יש צורך באימומים שונים לכל היקף ראש ולכל כובע. למשל צילינדר צריך אימום אחד ובאולר אימום אחר
מי קהל היעד שלך?
נשים שאוהבות כובעים, כיסויי ראש, תכשיטים ולהתהדר. לפני שאני מעצבת כובע אני משוחחת עם הלקוחה כדי
לדעת מי היא ולהבין מה אני חושבת שיהלום אותה, מה היא תלבש ואילו נעליים תנעל. תוך כדי הכנת הכובע אני מודדת
אותו על הראש שלי, בודקת כל זווית ודואגת שכל אבן וכל נוצה תונח במקום המיועד לה. אחרי הכל, כובע שמונח על
השולחן יראה שונה מהמראה כשיונח על הראש.
כובע הלבד הראשון שלי
בסדנה שהשתתפתי ללימוד העבודה עם החומר וייצור כובעי לבד חוויתי חוויה מיוחדת.
על השולחן היו אימומים רבים ושונים והייתי לבד בחדר. העברתי את היד על האימומים והתחלתי לבכות. זה הרגיש
כמו געגוע למשהו שאני בכלל לא מכירה. היו בדי לבד בצבעים שונים על השולחן ואני בחרתי באדום העז. התחלתי
לעבוד על הכובע שלי ובאופן מפתיע ולא ברור הידיים שלי החלו לעבוד במרץ ותוך זמן קצר סיימתי את המלאכה.
הייתה איתי עוד מישהי בקורס והיא עשתה כובעים שונים,עיצבה ופירקה וחוזר חלילה. והיא אמרה לי "אני באתי
ללמוד ולהתנסות" וחשבתי לעצמי שהיא צודקת, זו ההזדמנות, אבל אני לא הייתי מסוגלת לשנות בו דבר, בטח
שלא להרוס. אני זוכרת שסיפרתי לאמא שלי על החוויה ואמרתי לה "זה היה כל כך מוזר, הרגשתי שאני עושה את זה
נורא מהר, יודעת בדיוק מה אני עושה )ולא באמת( וכאילו ראיתי את עצמי מהצד עושה את הכובע, הרגשתי שאני
מחוץ לגוף שלי. במפגש השני הגענו לקשט ואני פשוט לא עשיתי כלום כי לא הייתי מסוגלת להוסיף לו דבר, אהבתי
אותו כפי שהוא.
לאחר חודש, במהלך בלימודים, הסתכלתי על הכובע שיצרתי בתמונה שצילמתי ואז זה היכה בי, הבנתי את כל מה שקרה
בסדנה: יצרתי ורד סגור – בעצם שושנה! הרבה אנשים אומרים לי שהכישרון האמיתי שלי הוא דווקא
בכובעי הלבד, אבל רק ימים יגידו…
המציאות עולה על כל דמיון
אני רוצה לציין את אחת מאבני הדרך שלי.
חברה טובה נתנה לי ספר ביום בו התגרשתי. הוא נקרא "התופרת" מאת פרנסס דה פונטס פיבלס. הוא שכב בספריה
ורק אחרי כמה חודשים התחלתי לקרוא אותו. זה היה ביום כיפור. בפרקים הראשונים היה תיאור שגם לי להחסיר
פעימה:
"אמיליה חייכה. היא לחצה את ידה של אחותה. כמה חודשים קודם לכן ראתה אמיליה כובע ב"פון-פון" – יצירת נוצות
מקסימה שנצמדה אל הראש כמו כיפה קטנה. אמיליה התלהבה ממנו מאוד ותפרה לעצמה כובע כזה. היא לא
הצליחה למצוא נוצות שחורות חלקות כמו הנוצות שבכובע של הדוגמנית, לכן כשדודה סופיה שחטה תרנגול, אמיליה
שמרה את הנוצות היפות ביותר: אדומות, כתומות וכמה נוצות שחורות מנוקדות בלבן. למרות התנגדותה של דודה
סופיה, אמיליה חבשה את כובע הנוצות לשוק. היא הרגישה אלגנטית, אבל כשהן הסתובבו בין הדוכנים, אנשים צחקו
ממנה וקראו לה עוף מוזר. אמיליה רצתה לתלוש את הכובע מהראש מרוב בושה, אבל לוזיה לחשה: אל תורידי אותו".
הספר מתאר את חייהן של שתי אחיות, אמיליה ולוזיה, באזור הסרטאו הנידח של ברזיל. אמיליה, הדמות אליה
התחברתי בסיפור, שואבת את הידע שלה על העולם מירחוני אופנה ומרומנים רומנטיים, חולמת להתאהב ולברוח לעיר
הגדולה.
אני החלטתי להפיח באמיליה רוח חיים וליצור את הכובע, כמו שדמיינתי אותו ולאחר מכן יצרתי קשר עם הסופרת
בפייסבוק. כתבתי לה שקראתי את הספר שלה, שאני כובענית ושיצרתי את הכובע של אמילה שהיא מתארת
בספר. לא צירפתי תמונה כיוון שניסיתי לעורר סקרנות מצידה.
כעבור מספר דקות היא ענתה ואני לא האמנתי שזה קורה לי, בכל זאת סופרת בינלאומית. לשמחתי היא ביקשה
שאשלח לה תמונה ולאחר שראתה אותו היא כתבה לי תודה רבה ששיתפתי אותה, שהכובע יפה ובעל משמעות רבה
עבורה שהדמויות שלה יכולות לעורר אמן אחר.
היא התפלאה מהנוצה השחורה עם הנקודות הלבנות, כיוון שלדעתה אין כאלו במציאות ושאלה מהיכן השגתי כזו וזו
בדיוק הנוצה שהיא מתארת. השבתי לה שהאמת היא שלא מצאתי כזו, אלא יצרתי אותה בעצמי וזה היופי שבאומנות.
