אביטל גרינשטיין-ניצן
היין הישראלי עבר מסע מרתק: מכרמים עתיקים של תקופת המקרא, דרך מפעל יין בורגני בימי העלייה הראשונה, ועד לעידן המודרני שבו הוא מבטא גאווה לאומית ואיכות בינלאומית. השאלה המרכזית – כיצד התפתחה הזהות הישראלית ביין המקומי?
הקשר של ארץ ישראל ליין החל לפני אלפי שנים, עם עדויות ארכיאולוגיות למרכזי ייצור יין עוד מהתקופה הכנענית. יין היה מרכיב חשוב במסורת הדתית, התרבותית והחקלאית. אולם, עם חורבן הבית השני וגלות העם, הידלדלו הכרמים, והמסורת המקומית נחלשה.
במאה ה-19, עם גלי העלייה הראשונה והמפעל הציוני, חזרו יהודים לעבד את האדמה ולשתול כרמים חדשים. הברון רוטשילד, באמצעות יקבי כרמל בראשון לציון וזיכרון יעקב, הניח את התשתית לתעשיית היין הישראלית. אולם, היין שיוצר אז היה בעיקר מתוק וכבד – יין קידוש – שמיעטו לצרוך אותו לשולחן האוכל.
החל משנות ה-80 של המאה ה-20, חלה מהפכה אמיתית: דור חדש של ייננים, שלמדו בחו"ל ושאפו לשבור את תקרת הזכוכית, החל לשאול שאלות של זהות ישראלית ביין. הכרמים נטועים מחדש, עם זנים איכותיים, חיפוש אחר זנים מקומיים ארצישראליים ותשומת לב לטרואר המקומי – האקלים, האדמה והגבהים הייחודיים לישראל.
הזהות הישראלית ביין כיום שואפת לאזן בין שאיפה לאיכות בינלאומית לבין גאווה מקומית. מחד, היינות מתחרים בתחרויות עולמיות ומקבלים פרסים יוקרתיים. מאידך, ניכרת מגמה להדגיש את הייחודיות של האדמה המקומית: זנים ים-תיכוניים, מיקומים ייחודיים (גליל, רמת הגולן, הרי יהודה) וטכניקות מסורתיות לצד טכנולוגיה מתקדמת.
העשור האחרון סימן מגמה נוספת: ייננים רבים שמים דגש על קיימות, חקלאות אורגנית וביו דינמית. יש כאן לא רק ביטוי של איכות, אלא גם חיבור מחודש לאדמת ישראל. הזהות הישראלית ביין הופכת להיות לא רק סיפור על טעמים – אלא גם על ערכים, אהבת הארץ, ושאיפה לאותנטיות.
היין הישראלי הוא סמל של זהות מתחדשת: שורשיו נטועים עמוק בעבר, אך ענפיו פורחים עם טעמים וסיפורים עכשוויים. הוא מזכיר לנו – עם כל לגימה – את הדרך הארוכה שעברנו ואת הגאווה המקומית שממשיכה להתרחב אל העולם.
