דני קרמן

יכול להיות שאני אשמע קצת פרובוקטיבי. באופן כללי, בעולם רוב האוכלוסייה בעולם הם טיפשים.
80 אחוזים הם אנשים לא סקרניים ולא מתעניינים, ורק 20 אחוזים הם אנשים יצירתיים וחושבים".

שיחה עם דני קרמן היא חוויה הדורשת כושר ריכוז גבוה במיוחד. האיש קופץ מנושא לנושא בווירטואוזיות מרתקת תוך אזכור אינספור סיפורים ואנקדוטות. החל מרחובות לונדון "ידעת שבלונדון יש 20 רחובות על שם דיקנס ושייקספיר ?", דרך אמרות חז"ל, שמות ספרים, סופרים ומשוררים ואפילו משפטים באידיש. אם הייתי מוסיף כיפה לראשו ומביט בזקנו הלבן, עשוי הייתי לחשוב שאני מתפלפל ב"חברותא" באחת מישיבות וילנה המעטירה או יושב, רחמנא ליצלן, מול תלמיד ישיבה שהתפקר – הידע שלו, אכן, עצום.
קרמן (73) עוסק באיור למעלה מ- 50 שנה. הוא גם סטיריקן, וכותב מדריכי נסיעות. "היום אני בעיקר מרצה", הוא אומר לי כשאנחנו יושבים בביתו במרכז תל אביב.
היום הוא מאייר ב-"ישראל היום". נדמה שמלבד האיור יש לו עוד תשוקה והיא לונדון- אבל על כך נדבר בהמשך.

עברת הרבה בחייך, האם הטכנולוגיה משתקת את היצירתיות ?
"זו שאלה קשה", עונה קרמן ונותן את ה'אני מאמין' שלו. "יכול להיות שאני אשמע קצת פרובוקטיבי. באופן כללי  רוב אוכלוסיית העולם הם טיפשים. 80 אחוזים הם אנשים לא סקרניים ולא מתעניינים, ורק 20 אחוזים הם אנשים יצירתיים וחושבים.
עם זאת אין ספק שהאוכלוסייה היהודית נמצאת במיעוט, שם התחרות הזו מביאה את פרסי הנובל, את הישגי ההי-טק ואת הדברים שאנחנו אוהבים להתפאר בהם.
הטכנולוגיה עוזרת לאנשים חושבים, אותם היא מניעה  להישגים טובים ואלה שלמטה, משתמשים בה כדי לא לחשוב".
"לאנשים היו פעם יכולות נפלאות", הוא מסביר, "הטכנולוגיה עיקרה אותם. הדבר הזה יכול להיות טוב, וזה יכול להיות רע ואיום. הטכנולוגיות מתפתחות, והמשמעות התרבותית  של ההתפתחות הזו, היא, שזה מגיע ליותר אנשים אבל הרמה בדברים אחרים תמיד יורדת לזמן מסוים". הוא מסכם.
אתה מקנא בצעירים מוכשרים?
"המושג 'קנאת סופרים' אצל חז"ל מקובל עלי מאוד. יש משהו יפה וטוב בקנאה, בתנאי שהוא לא בא עם רוע וחוסר פרגון. אני יכול להעיד על עצמי שאני מאוד מפרגן לעמיתים שלי. אני שמח שאני רואה משהו שגורם לי לקנא. הקינאה היא לא באדם, אלא בעובדה שהוא עשה משהו שאולי לא חשבתי עליו."

למה אתה לא אוהב באיור את מה שאתה לא אוהב ?
קרמן שוב חוזר לנושא החשיבה, "אני לא אוהב שום דבר הנעשה מבורות. לא רק באיור אלא בכל דבר.
כשאני רואה שבן אדם עשה משהו מתוך המחשבה 'מה יאהבו אנשים', זה עוד סיבה למה לא לאהוב את זה. אם אתה עושה את  זה 'בשביל' – זה לא מעניין אותי".
"כל עניין היצירה תלוי בדברים שנעשו כבר בעבר, יצירה ותרבות זה דיאלוג מתמשך כל הזמן עם מה שהיה כאן לפניך – זה בעצם המושג התרבות."

קרמן נתן פעם הרצאה בכנס 'זיכרון ועיצוב', ב"שנקר". "דיברתי על 'תרבות ללא עבר' – העבר נחשב למילת גנאי בתרבות הישראלית. שלבי ההתפתחות הטבעיים של התרבות הוחלפו באופנות. חוסר ההמשכיות הוא שגורם לכך שכמעט אין רובד אמיתי של אמנות פולקלור בישראל".

משוגע ללונדון
הוא מגדיר את עצמו "משוגע ללונדון",  נוסע לשם למעלה מ- 40 שנה. "כתבתי ואני כותב כדיין על לונדון וכל זה באנגלית דלה ביותר".
אגב- בריאיון הוא מציין את רמת האנגלית שלו בכל הזדמנות. החל ב-"אנגלית דלה ביותר", דרך "האנגלית שלי ממש רעה", ועד "אני נכה באנגלית, זו בשבילי דרך להתמודד עם נכות". נראה שאין מספיק מילים בעברית לתאר את חוסר שליטתו באנגלית, לדבריו.
תבינו – הוא כתב ספרים על לונדון: מדריך טיולים לילדים, וספר למבוגרים. הוא אולי המומחה הכי גדול לעיר הזו "מלבד כמה אנגלים שגרים שם", ועדין חושב שיש לו בעיה עם השפה.
"מאחר ואני עוסק בלונדון", הוא חוזר לעברית, "מי שרוצה להכיר את העיר, אני אומר לו 'קח חודש, תלמד את שמות הרחובות ואז יתברר לך שאתה יודע את ההיסטוריה של לונדון. כל רחוב שם הוא משמעותי מבחינת תולדות העיר' ".
אנחנו יושבים ומדברים בסלון דירתו, מוקפים במאות ספרים. "כל הספרים בארון הם שלי, חלק גם כתבתי ואיירתי , 450 ספרים. אני לא יודע, אבל יכול להיות שזה שיא עולמי".
הספרים מחזירים אותנו אל האיור.

מה הדינמיקה כשסופר בא ומגיש לך כתב יד ?
קרמן פותח בסיפור: "דוגמא יפה היא הספר  'אליס בארץ הפלאות'."
"מדובר בשני אנשים, הסופר  לואיס קרול  והמאייר סר ג'ון טניאל. שתיעבו זה את זה. טניאל לא יכול היה לסבול את הטקסט של קרול, וקרול לא יכול היה לסבול את הציורים של טניאל. תקרא את המכתבים שלהם זה לזה, זה כמעט קללות."
קרמן עבר את כל מערכות היחסים האפשרויות עם סופרים, "המסקנה היחידה שאני יכול להגיד בזהירות ובצניעות, שדווקא עם מישהו שהוא יותר ידוע – העבודה נוחה יותר".

מה קורה כשאתה צריך להפוך רעיון למשהו ויזואלי?
"22 שנים כתבתי וציירתי סאטירה ב-'דבר אחר', כשהייתי הולך לישון ויודע שבבוקר אני צריך לצייר שלושה ציורים, לא הייתה בעיה. אבל כשהייתי צריך לכתוב רשימה קצרה – לא הייתי ישן בלילה. יותר קשה לכתוב מאשר לצייר."
"אני מאמין במושג 'נושא ווריאציה' ", הוא אומר,"אתה לוקח דבר אחד ומפתח אותו, אין דבר יפה כמותו לפתח חשיבה. אתה עושה וריאציה מגיע ל- 30 ואתה אומר 'כבר אין יותר', רק אז אתה רואה שמתחילים לבוא הדברים הטובים."

עובד על המון דברים בו זמנית
מה אתה עושה אם יום אחד אתה קם בבוקר ו-אין ?
"זו טראומה גדולה. פעם קמתי והייתה לי הרגשה שכל מה שהיה לי עד היום, כאילו נלקח ממני. זה היה קשה".
כמה זמן נמשך המצב הזה, שעות, ימים ?
"אתה יודע מה"? שואל  קרמן, ואני כבר יודע שכאן יבוא סיפור, "מארק טווין היה אומר: 'גם לי לפעמים יש חשק לספורט, אבל אני שוכב במיטה וזה עובר. תודה לאל'. עבר לי אחרי כמה זמן", הוא משיב בביטול.

איך מתמודדים עם חוסר יצירה. מה עושים כשיש מן ריק כזה ?
"להתמודד עם הקשיים, זאת המילה. קושי צריך להיתפס אצלנו כדבר מפרה. אם לא קשה לי, אני דואג שיהיה לי קשה. הקלות היא לא איזה ערך בשום דבר, גם בחיים."

אתה גר ליד הים, אתה לא הולך לשם בשביל השראה או משהו ?
"רוב האנשים הולכים למקרר כשקשה להם. אני עובד על המון דברים בו-זמנית. וכל הזמן צריך להיות ער ומרוכז בחשיבה. אני יכול  לעבוד על ארבעה ספרים שונים במשך חצי יום. ואם לא מצליח לי באחד, אני עובר לשני, ואם לא מצליח לי בשני אז פתאום בא לי לכתוב. גם אם יש לי מחשבה הקשורה בדיכאון,  אני כותב אותה. אני לא נותן לעצמי לנוח בכלל, לא מכיר את המושג הזה. גם נסיעה לחו"ל היא לא מנוחה עבורי. אני נוסע למקומות מוכרים,  בודק את התרבות שם, ולא נח".

כמה אתה מוטרד מהזקנה?
" למזלי, אני אומר את זה בחצי אירוניה ובחצי אמת, למזלי בגיל 73  אחרי 450 ספרים, לא בטוח מאוד בעתידי. הדירה הזו היא לא שלי, היא בדמי מפתח, אני לא יכול לעזור לילדים שלי כמו שהייתי רוצה. אם אני מפסיק לעבוד היום – אני לא יודע כמה זמן אוכל לחיות עם מה שיש לי, ובמובן הזה, זה גם טוב. במקום להיות עסוק במוות, אני עסוק בפרנסה".
"אני היום עובד כמו משוגע. כל יום אני רץ כמו עכבר מסומם" וכאן הוא אומר את הביטוי הזה באידיש, "ואם אתה שואל אותי – זה טוב."

אנחנו היהודים, יש לנו הומור בכלל ?
"לנו היהודים, אין שום דבר שהוא שונה במנגנון שלו, מבדיחות של עמים אחרים, למעט דבר אחד – מנגנון הפלפול, מה שבא ליהודי מלימוד הגמרא -'אזוי מיט דאר פינגער"- הוא מדגים את האמירה באידיש וגם בתנועת היד האופיינית עם הבוהן כלפי מעלה, ונזכר בסיפור של דרויאנוב: בעיירה היו שני סופרים, אחד היה טוב מאוד, והשני- אף אחד לא רצה לקרוא אותו. יום אחד הסופר הלא טוב שואל את השני.
'תגיד, מה הסוד שלך ? '
השני עונה לו בשאלה: 'מתי אתה כותב ?'
עונה הפחות מוצלח' :אוהו, כשרוחי מבורכת עלי, כשאני הולך למקווה, אז אני כותב'.
עונה לו הראשון: 'אתה רואה, כבר טעות ראשונה. אני כותב תמיד. רק כשרוחי טובה עליי ואחרי שאני הולך למקווה, אז אני מוחק."
"אני מוחק וזורק", הוא אומר, "אני מנסה שכל ספר שלי יהיה שונה מהקודם, זה הדבר שמייחד אותי בעשייה של איור".

הייאוש בלונדון יותר נוח
בקיץ הקרוב תבלה בלונדון. נניח שאתה בא לטקס החלפת המשמרות, נותנים לך את האפשרות לדבר עם שומר אחד. מה היית שואל אותו ? הוא יעמוד ככה זקוף, ואתה לידו, אתה כבר בטקס, יש לך רק שאלה אחת והמלכה עוד מעט נכנסת.
"אתה עושה את זה דרמטי צבעוני מאוד", הוא עונה, "אבל הסיטואציה היא הרבה פחות דרמטית כי ההוא טמבל. הוא לא יודע כלום, הוא רובוט.
השאלה שנשאלת היא בעצם למה אתה, בתור אדם אנגלי, זקוק לכל ההצגה הזו. באחרונה יש קולות באנגליה הקוראים לבטל את מוסד המלוכה."

נניח שארגנתי לך פגישה עם המלכה. מה היית שואל אותה ?
" לפני 5 שנים יצא הספר 'הקוראת המלכותית' שכתב אלן בנט – אחד הכותבים המוערכים באנגליה. בנט כותב איך מגלה המלכה, פתאום, שיש ספרים בעולם ומתחילה לקרוא. כתוצאה מקריאת הספר היא מחליטה לעזוב את הכס."
"הייתי שואל אותה", חוזר קרמן אל המשימה, "מה היא חושבת על הספר הזה של בנט".
"אני חושב שאארגן לך פגישה עם המלכה"-אני אומר לקרמן, ושנינו צוחקים.
כשאני מגיש לו לחתימה את הספר של יהודה אטלס "והילד הזה הוא אני" אני למד שיעור בהתמודדות עם סירוב ודחייה.
קרמן אייר את הספר, אף אחד לא רצה להוציא אותו לאור, לבסוף הספר יצא בהוצאת "כתר".
"בכתר, באותו זמן (1977), הביאו מנהל ממונה, נחמן אוריאלי המנוח, שהיה חבר שלי ושל יהודה אטלס מבית הספר. והוא החליט להוציא את הספר".
ובינתיים, 35 שנה אחרי צאתו, יצא מבחר ראשון מתוך הספר הקלאסי ומתוך הארבעה שראו אור בעקבותיו.