יש מי שחושב שגמישות היא ויתור. שאדם גמיש משנה את דעתו לפי הנסיבות או מתפשר על מה שחשוב לו.
אבל לאורך השנים, דווקא בהורות לילדים בוגרים, למדתי שגמישות היא אחד הביטויים העמוקים ביותר של חוזק.
היא אינה מבקשת מאיתנו לוותר על הערכים שלנו, אלא לעצור ולשאול:
האם הדרך שבה פעלנו אתמול עדיין מתאימה לאדם שעומד מולנו היום.
כשהילדים שלנו היו קטנים, תפקידנו היה להחליט, להכווין ולהגן. ככל שהם גדלים, הערכים שלנו אינם משתנים. גם היום אנחנו רוצים בטובתם, רוצים להיות שם עבורם ולשמור על הקשר.
אבל הדרך חייבת להשתנות.
אם נמשיך להתייחס אליהם כאילו הם עדיין ילדים, נתקשה לבנות מערכת יחסים שמתאימה לשלב החדש בחייהם, ואם נוותר על כל מה שחשוב לנו, נאבד גם את עצמנו.
כאן נכנסת הגמישות.
לא כוויתור, אלא כיכולת לעצור ולשאול:
מה האחריות שלי כלפי הקשר?
לפעמים האחריות הזאת מתחילה בהקשבה. לפעמים בשאלה במקום בהנחה, ולפעמים בנכונות למצוא דרך חדשה לומר את אות הדבר.
גמישות איננה שינוי של הערכים שלנו.
היא שינוי של הדרך שבה אנחנו מבטאים אותם.
הילדים שלנו אינם צריכים שנפסיק להיות ההורים שלהם. הם צריכים שנדע להיות ההורים שמתאימים לשלב החדש בחייהם – הורים שמכבדים את העצמאות של ילדיהם, אבל לא מוותרים על הנוכחות שלהם בחייהם.
בסופו של דבר, גמישות אינה השאלה על מה אני מוותרת. היא השאלה איך אני נשארת נאמנה לערכים שלי, ובו בזמן מוצאת דרך חדשה לשמור על הקשר.
