זהו משפט שתפס עבורי המון משמעות לאחר אירועי ה-7 לאוקטובר. אני חושבת שלכל אחד ואחת ביתו הוא מבצרו.
לרובם זה לא היה כך עד אותו יום.
הורי שעברו את תקופת השואה ראו בביתם מקום שהוא מרחב של שלווה, ביטחון, רוגע ואהבה. כך גדלתי למרות שמקום זה התערער בתקופת ילדותי בעקבות אירוע טראומטי אך חזר להיות מקום מבטחים אחרי שעברנו למקום מגורים אחר.
כשהכרתי את בן זוגי יחד בנינו את המבצר שלנו, טיפחנו אותו, הכנסנו בו המון אור ואהבה. תמיד שאלו אותי למה את כל הזמן אוהבת להיות בביתך, מה כל כך מיוחד בו. הנה ההסבר שתמיד נתתי לכל שואל/ת: הכי נעים לי בביתי, זהו המקום שבו מרגישים הכי הרבה מי אני, מה הם חלומותיי ושאיפותיי. בכל פעם שמישהו מגיע אלי לרוב התגובה הראשונה שהוא אומר היא: "איזו אווירה מיוחדת יש אצלך בבית, פשוט מרגישים בבית", ובכל פעם אותו משפט ממלא אותי בהמון שמחה.
כשאני מסתכלת היום על המרואיינים בטלויזיה שעברו את הנורא מכל ואיבדו את ביתם המשפט שחוזר לרוב הוא:"אנחנו עוד נחזור ונבנה את ביתנו". אני מסתכלת עליהם ועל השלווה והאיפוק שעוטף אותם, אולי אני לא הייתי מגיבה כמוהם אך אני מעריצה את האצילות שלהם.
אני גרה בראשון ואין ממ"ד, חברה הציעה לי לעבור לביתה אך סירבתי כי בעיני אם אעזוב את ביתי ארגיש באיזו מקום חוסר ביטחון.
הבית הוא גם עבורי סמל למשפחתיות, יש בו את כל ההיסטוריה שלי ושל בני משפחתי, אלבומי התמונות, הקירות שספגו את רגעי השמחה ולפעמים רגעים עצובים. עבורי ביתי הוא חלק מזהותי.
אני כל כך מבינה את אותם האנשים שמפנים אותם מביתם בימים אלה ושמעבירים אותם למלונות, לעיר אוהלים או לכל מקוםאחר. נכון המעבר הוא לבטחונם אך כולם שואלים עד מתי ולזה אין תשובה.
אם אצטרך לעזוב את ביתי אני משוכנעת שאקח איתי חפצים שבעזרתם אוכל ליצור גם אם לזמן קצר מקום שבו ביתי שהוא מבצרי לא יהיה חלק וכך ארגיש בטוחה ומוגנת.
הבוקר ראיתי סרטון שהזכיר לי שאנו צריכים לדעת שהימים הקשים והמאתגרים האלה יחלפו אך עדיין לא ידוע מתי וחשוב שנזכור להנאות מן הדברים הקטנים שלמעשה הם הדברים החשובים כמו ציוץ של ציפור, שיר, ריח של תבשיל או פשוט לסגור את העינים ולהיזכר בבית ומה שהוא מהווה עבורנו.
מכאן אני שולחת החלמה מהירה לפצועים, משתתפת בצער המשפחות וכמובן לשובם של כל החטופים, וכמו הורי והורי בן זוגי שעברו את השואה אני בטוחה שכולם יבנו את ביתם או ישובו לביתם כי יחד נעבור את זה.
