הרגע שבו הכל זועק מבפנים ונדמה שהעולם שלי מתנפץ לאלפי רסיסים הוא הרגע שבו כל תא בגופי זועק אני לא יכולה יותר. אין במקום הזה שום בהירות מחשבה, רק אין אונים.
גברת אין אונים באה לביקור כמעט תמיד באותן הסיטואציות, נוקשת בדלת כאורחת לא קרואה ואומרת "הנני". מביאה איתה את שאר בני המשפחה הלא ידידותיים שלה "פחד, "שיפוטיות", "קנאה", "שליטה" ועוד אחרים. אני יושבת איתם בסלון ביתי וסובלת. מתפתלת בתוכי ומרגישה שאני לא יכולה יותר.
העובדה שאני יודעת שהסבל הזה קשור אלי ולא לאנשים באמצעותם אני פוגשת את הרגש הזה או למצבים בהם אני נמצאת, לא גורמת לי לסבול פחות. לפחות לא באותו הרגע.
אחרי שהם יוצאים מהסלון, ולפעמים גם בנוכחותם, אני מצליחה להעלות בתוכי את משמעותו של הסבל. מה יש בו שמאפשר לי ללמוד משהו על עצמי ולהתפתח דרכו?
באחד משיעורי הקבלה בהם הייתי הזכירו שתי משמעויות לפועל ס.ב.ל, שתיהן מאד רלבנטיות לשליחותו של הסבל עבורנו. האחת סבלנות שהיא אורך רוח או היכולת שלנו לשאת את הקושי (כמו סבל הנושא את האסל), והשנייה סובלנות שהיא היכולת שלנו לקבל את האחר כפי שהוא.
אירועי הסבל שלנו קשורים למידת הסבלנות והסובלנות שלנו. ההסכמה שלנו להישאר ולחקור את פשר הסבל עבורנו מהווה פתח משמעותי להתפתחות. לשאול את עצמנו מהו גורם הסבל האמיתי בתוך הסיטואציה? מה פגשתי בעצמי דרך האדם השני? למה זה כל כך מרגיז אותי? האם אנו מוכנים להסתכל על עצמנו דרך הצד השני או שאנו נאחזים בסבל של עצמנו?
אי אפשר בלי הציטוט האלמותי של טולסטוי מספרו אנה קרנינה "כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה." המפתח להתבוננות החדשה בסבל מונח בידיעה שהסבל הוא אינדיבידואלי וייחודי לכל אחד מאיתנו. הוא חייב להיות כזה כי יש לו שיעור מדויק בהתפתחות הייחודית רק לנו.
