בס"ד
יש לי חולשה לסרטים של ה BBC שהעלילה בהם מציגה את בריטניה של לפני מחצית המאה.
אחד המרתקים ביותר שצפיתי בו שוב ושוב, נקרא: Vanity Fair.
בעברית קראו לו: 'יריד ההבלים'. לא בדיוק תרגום חופשי. אני הייתי קוראת לו 'קרנבל היהירות'. שכן במאה ה 21 זה הרושם האבסורדי שעולה מצורת החיים של האצולה האנגלית בימים ההם.
הלבוש הכבד הארוך מרובה השכבות, של נשים וגברים כאחד, ההשקפות המיושנות, השוני הבוטה בהתנהגות כלפי מעמד האחר, שבריריות החיים, האומץ לצאת אל הבלתי נודע, חיים ברמה תברואתית מזעזעת ויכולת הישרדותו של האדם, כל אלו מרתקים בעיני. במיוחד בהשוואה לחיי כיום.
"מה שהיה הוא שיהיה, … ואין חדש תחת השמש"
כך כתב לנו בספרו "קהלת" לפני אלפי שנים שלמה מלך ישראל, החכם מכל אדם. הטבע האנושי אף פעם לא משתנה.
אותה הגברת. השינוי הגדול הוא: באדרת.
עיניי מרותקות למסך, לשמלות המושקעות, גומעות כל פרט במלאכת המחשבת שהייתה בכל תפר, תחרה, רקמה וחריזה שבימים ההם כולם נעשו בעבודת יד מפרכת.
מבטי ממוקד ובוחן גם את בגדי הגברים, מרובי המלמלות, הווסטים, הז'קטים הארוכים והרקומים, כובעי הצילינדר הגבוהים וכמובן נעלי העקב המאובזמים. כולם מעלים חיוך משתאה על פני, במיוחד כשאני מנסה לדמיין אחדים ממכרי חנוטים בהם אחרי שהם יוצאים ממעלית הזמן של דמיוני.
אולם זה לא מה שהחזיר אותי לצפות שוב ושוב בסרט הזה. העלילה האנושית בו מפעימה אותי בכל פעם מחדש. איך אישה אנגליה, מהמעמד הנמוך, מחליטה בימים ההם שהיא תצליח לפלס את דרכה אל תוך החברה הגבוהה של ברוניות, דוכסיות, נסיכות ומלכה אנגליה אחת. באומץ ותושייה נדירים היא איננה נכנעת ללעג, להתעלמות הבוטה, ללשונות הרעות שמתגלגלות ברגע שהיא נכנסת לחדר או לאולם הנשפים, היא מסתכלת ישר בעיניים של כל מבט מרושע וקוראת תיגר לכל התנהגות יהירה וגאוותנית.
היא מודעת היטב מי היא, מה היא באמת רוצה, מה הערך שלה והמטרה שלה ברורה לה.
אין לה כל בעיה להעמיד במקום את מי שצריך ולהשיג את כל מטרותיה.
מאז עברו מים רבים בתמזה. ברזלי החישוקים הכבדים תחת שמלות הנשף נעלמו יחד עם כל האביזרים שקיבעו וחנקו את צורת הגוף הנשית. הם הפנו את מקומם לשמלות נוחות יותר, קלילות, דקות ומשוחררות.
כאילו במכוון ובסנכרון היסטורי, ככל שהאנושות הלכה והשתחררה ממוגבלויות, מחוקים מפלים לרעה אנשים בני מעמד כזה או אחר, ממשרות השמורות אך ורק למין אחד, מתלות טוטאלית בנותני חסות, מפריבילגיות מדיניות השמורות לבעלי תואר ומעמד,- כך הלכו הבגדים והשתחררו גם הם. הלכו והתמעטו, משאירים יותר ויותר לראווה את האדם עצמו כפי שהוא. עד שהיום המצב הוא הפוך –
אומנות הסטייל הוא הפוקוס על אופנה המכבדת את האדם שנושא אותה, ממקד אותה לשרת את מטרותיו והבנת תפקידה כדי שלא תחפיץ את לובשה אלא תיתן לו את רגעי הרושם הראשוני כדי להעצים אומץ, חיבור וכבוד עצמי, הליכה אחר אמת פנימית כמצפן ורוח גבית לגבור על כל משבר ולהשיג כל מטרה.
התכונות הללו רלוונטיות וקריטיות היום כמו מאז ימי האדם הקדמון. מה שהיה הוא שיהיה. ואין כל חדש תחת השמש.
