Page 38 - medorledor53
P. 38
לעולם לא מאוחר לתקן את הטעויות שלנו ולתת מבט אחר על החיים
משפחתי מלימה ,פרו" .הפקידה ,כמה מפתיע ,לא נפלה מהרגליים. מעולם לא עסקתי בנושא המוות ואף פעם לא ראיתי בעצמי אדם
אימא קלטה ששירות זה לא הצד החזק במקום הזה וביקשה רוחני במיוחד .כיום ,אחרי החוויה שחוויתי התקרבתי לאנשים
שישלחו את נער המזוודות" .את מי?" "הנער שלוקח מזוודות" ,היא רוחניים שהשפיעו עליי להוציא את הספר הזה מהמגירה ולתת
הסבירה לה בתמימות גמורה" .גברת ,איפה את חושבת שאת
נמצאת ,במלון?" .בסוף כמה ארגנטינאים נחמדים עזרו לנו לישראל הזדמנות לחיות שוב דרך עיניהם של הקוראים".
להעלות את שש-עשרה המזוודות לקומה הרביעית ללא מעלית.
זה היה הבום הראשון .הבום השני היה כשנכנסנו לדירה .למי "במשך שנים רבות הרגשתי שהאדם הזה מנסה להעביר לי מסר,
שמגיע מדירה של שלוש מאות מ"ר ,דירה של מרכז קליטה היא אבל מכיוון שאני עיתונאי ציני וסקפטי חסמתי את הצינור אל
הלם לא קטן" .ישראל ,הם התבלבלו ,תיגש אליהם" .אבא הסתכל העולם שמעבר .יום אחד ,בזמן שירות מילואים בבקעת הירדן,
בדף "לא ,זאת דירה .312זוהי הדירה הנכונה"" .מה פתאום ,זאת ראיתי את דמותו בענן .בתחילה חשבתי שזה השעמום והלוף
דירה של רווקים .אתה מצפה שאני אגדל פה שתי בנות?"" .דבורה. שהשתלטו על חוש הראייה שלי ,אבל זה נראה כל כך מוחשי שאי
זה רק זמני .בתוך חודש ,חודשיים נעבור לדירה משלנו" "חודשיים?! אפשר היה לטעות .הכל היה שם :השפם הגדול שלו ,החיוך הכובש,
העיניים הטובות .זה היה הוא ואין לי ספק שהוא רצה להגיד לי
השתגעת?! אני לא נשארת פה עוד חמש דקות!".
משהו ,אבל מה?
"שמתי לב שבשנה האחרונה הרבה אנשים שנקראים בדרכי לקחתי ליד כמה ניירות שהיו בג'יפ והתחלתי לכתוב את השורה
העיתונאית מתחבטים לגבי המשך דרכם בחיים" מספר תומר. הבאה :בעל הבית נפל .אלו היו המלים האחרונות ששמעתי .אחר
"פעם זה לגבי מקצוע ,פעם לגבי בן או בת הזוג ואפילו לגבי המדינה. כך הכל היה חשוך .מלים ריקות חלחלו באוויר כמו פירורי אבק
לא מעט אנשים שראיינתי בשנה האחרונה תהו באוזניי -מי בקול
רם ומי בחצי משפט -אם מדינת ישראל היא המקום שבו ירצו שנאספו אל הכלום שנותר מחיי.
לגדל את ילדיהם .כמי שנמצא במקצוע שנאבק על קיומו וכמי "במשך שבועיים כתבתי על כל נייר שמצאתי בשטח .מעיתונים
שפירק מערכת נישואין אני יכול להבין את שני הלבטים הראשונים, ישנים ,דרך נייר טואלט ועד לכרזה "המחנה הוא ביתך -שמור
אבל אני לעולם לא אבין אנשים שיורדים מהארץ בגלל שקשה כאן. עליו" .זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שכתבתי על נושא המוות
זאת המדינה שלי לטוב ולרע .בכל מקום יש שחיתות ,בכל מקום יש והפעם היחידה שכתבתי בשמו של אדם מת .האיש אמנם היה
אנשים רעים ,אבל אין לנו עוד מדינה בעולם שבה נוכל לומר שהיא קרוב אליי ,אבל לא הייתה שום דרך שבה כל המידע שידעתי עליו
שלנו .כל כך הרבה אנשים נהרגו כדי שנוכל לחיות כאן ,אז בגלל יחזיק ספר .או כך חשבתי .באותם שבועיים בצבא כתבתי כמו
שקצת קשה עוזבים? לי באופן אישי קשה עם הגישה הזאת .זה לא משוגע .ערימות של דפים .הסודות הכי אינטימיים של האיש וכל
שאין מה לתקן פה בוודאי שיש ,אבל זה לא ישתפר אם האנשים מה שהוא רצה להעביר דרכי .מילה אחת לא הושמטה .יצרתי עבורו
הטובים יעזבו .בעיניי אחד המסרים החשובים של הספר שכתבתי הזדמנות לחזור לחיים דרך היצירה שלי ולהגיד לאנשים הקרובים
הוא שלא משנה מה מציעה לך הגולה -ישראל תמיד תהיה המקום אליו את המלים האחרונות שנמנעות מאדם שנחטף מאתנו
הראשון במעלה -שורש המהות שלנו .מי שעוזב את השורש דן את
באירוע של דום לב .
עצמו ואת ילדיו לחיים של נדודים חסרי משמעות". לדבריו "בתהליך העוצמתי שישראל גיבור הספר עובר הוא מגלה
שהפחד הוא האויב הכי גדול שלנו .כשכל הפחדים הולכים
ומתגברים אנחנו לא יכולים לראות שום דבר פרט לפחדים ואז
מגיעות הנפילות .ישראל מלמד אותנו שרוב הנפילות שלנו הן
סתם בזבוז אנרגיה ,אין בהן תועלת .בזמן הקצר שניתן לנו על פני
האדמה עלינו לרכז את הכוחות שלנו לעשות מעשים טובים
בשבילנו ולמען אחרים .העשייה הזאת תקנה לנו את הזכות להיות
מוגנים .מי שעושה טוב לא צריך לדאוג .רק לשבת בשקט ולתת
למלאכים לעבוד בשבילו".
לעשות שינויים בחיים
אחד הנושאים הבולטים בספר הוא הקושי של העולים החדשים
בארץ .מול האהבה הגדולה שלהם לישראל עומד הקושי הכלכלי
והפער בין רמת החיים שהייתה להם בגולה לעומת המציאות
בישראל.
מתוך הספר" :אבא הוריד את המזוודות ואימא נכנסה בעיניים חצי
עצומות ללובי .היא הציגה את עצמה בפני פקידת הקבלה ,אישה
צנומה עם סיגריה גדולה" :אני גברת דבורה שטרן .הגעתי עם
38
