רוב העסקים הקטנים מתחילים מאדם אחד.
הוא הבעלים, המנכ"ל, מנהל הכספים, איש המכירות, השיווק, הפרסום והתפעול. בקיצור – One Man Show.
בהתחלה זה אפילו יעיל. העסק קטן, בעל העסק מכיר כל לקוח, מקבל את ההחלטות ומטפל כמעט בכל דבר בעצמו והעסק גדל…
נכנסים עוד לקוחות, המכירות והמחזור עולים ואיתם גם מספר המשימות וההחלטות. בשלב מסוים, אותו אדם שהיה המנוע של העסק מתחיל להפוך לצוואר הבקבוק שלו, הוא פשוט לא עומד בנפח העבודה ובזמן הדרוש לביצוע עבודה זו…
אפשר למשוך את השלב הזה עוד קצת באמצעות שיטות עבודה, אוטומציה, ניהול זמן ותהליכים יעילים יותר. אבל גם ליעילות יש גבול. אם העסק רוצה להמשיך לצמוח, אנשים נוספים חייבים להיכנס לתמונה.
וכאן מתחילה הבעיה האמיתית, בעיית הבשלות…
עסק שהקמנו בשתי ידיים הוא קצת כמו ילד. השקענו בו זמן, כסף, מחשבה ולא מעט לילות ללא שינה. הוא שלנו – ולכן קשה לשחרר.
אנחנו מגייסים עובד, אבל ממשיכים לעשות חלק מעבודתו. נותנים לו אחריות, אבל רוצים לאשר כל החלטה. מעבירים משימות, אבל ממשיכים לבדוק כל פרט.
ואז מתפלאים שהעומס לא ירד.
כמו ילד שמתחיל ללכת, מגיע הרגע שבו צריך לשחרר את היד. להישאר לידו, להשגיח, להיות מוכנים לסייע – אבל לא להמשיך ללכת במקומו.
זו הבשלה עסקית!!!
לא לוותר על השליטה בעסק, אלא לשנות את הדרך שבה אנחנו שולטים בו:
במקום לבצע בעצמנו – להגדיר אחריות וסמכות, לבנות שיטת עבודה ובקרה ולאפשר לאדם אחר לבצע.
זה קשה. מניסיוני האישי, כאשר מעבירים למישהו תחום שטיפלנו בו במשך שנים, התחושה לפעמים היא שלוקחים מאיתנו חלק ממשהו השייך לנו.
אבל דווקא השחרור מאפשר לבעל העסק להתפנות לתפקיד הבא שלו – לפתח, לקדם ולבנות את השלב הבא לצמיחת העסק.
כי כדי שהעסק יגדל, גם התפקיד של בעל העסק חייב להשתנות.
ונשארת השאלה החשובה:
איך יודעים שהגיע הזמן לשחרר? מתי ה־One Man Show מפסיק להיות יתרון והופך לצוואר בקבוק?
על נקודת המעבר הזאת אדבר בפודקאסט הקרוב.
