לאורך השנים גיליתי שהדברים המעניינים ביותר קורים דווקא במפגש שבין אנשים, רעיונות ועולמות שונים.
אני פוגשת את זה בשני העולמות שמלווים את העשייה שלי:
במגזין "מדור לדור" ובאירוח הקולינרי.
לכאורה, אלה שני מרחבים שונים לחלוטין. באחד יש מילים, כתבות, ראיונות ומומחים; בשני יש שולחן, אוכל, טעמים ושיחה. אבל כשאני מסתכלת עליהם מקרוב, אני מבינה שבשניהם קורה דבר דומה: אנשים מביאים משהו מעצמם, ומהמפגש ביניהם נוצר משהו חדש.
בעיניי, זו סינרגיה.
סינרגיה אינה רק לעשות דברים יחד. היא נוצרת כשכל אחד מביא את הידע, הניסיון, המחשבה או הסיפור שלו, והחיבור ביניהם מצליח לייצר ערך שלא היה נוצר באותה צורה בנפרד.
אני מרגישה שגם אני משתנה מתוך המפגשים האלה. רעיון שעולה בשיחה יכול להוביל אותי למחשבה חדשה, תגובה של קורא יכולה לפתוח זווית שלא ראיתי קודם, ושיחה סביב שולחן יכולה להפוך לחיבור שממשיך הרבה אחרי שהארוחה הסתיימה.
אבל כדי שסינרגיה כזו תוכל להיווצר, צריך גם לדעת להשאיר מקום למה שלא תכננו מראש.
לא כל שיחה מתפתחת כפי שחשבנו, לא כל מפגש מוביל למקום שציפינו לו, ולא תמיד הדרך שבה התחלנו היא הדרך שבה נכון להמשיך. כאן נכנסת הגמישות המחשבתית: היכולת להקשיב, להתאים, לשנות כיוון ולתת מקום גם לרעיון של מישהו אחר.
ואולי בתוך כל זה נמצאת גם נדיבות.
לאו דווקא נדיבות חומרית, אלא נדיבות של ידע, ניסיון, זמן והקשבה. הנכונות לחלוק משהו משלנו ולאפשר לאחרים להביא משהו משלהם.
אני רואה זאת אצל מומחי המגזין שבוחרים להעביר מהידע שלהם הלאה, אצל הקוראים שמגיבים ומשתפים, וגם סביב שולחן האירוח, כשאנשים שלא תמיד הכירו קודם מתחילים לדבר ולהקשיב.
אולי זו התזכורת שכדאי לקחת איתנו: אנחנו לא תמיד צריכים לעשות הכול לבד.
לפעמים דווקא כשאנחנו מאפשרים לאחרים להיכנס, מקשיבים בגמישות ונותנים בנדיבות, נוצר משהו שאף אחד מאיתנו לא היה יכול ליצור לבדו.
ועכשיו אני מזמינה אתכם לשאול: עם מי תוכלו ליצור יחד משהו חדש?
