כשמדברים על תשתית, חושבים בדרך כלל על בטון, יסודות, שלד.
אבל במשפחה, התשתית החשובה ביותר היא כזו שלא רואים: השפה.
לא השיחות הגדולות והמרגשות, אלא דווקא המשפטים הקטנים, היומיומיים.
אלה שנאמרים בחטף, מתוך הרגל:
“אמרתי לך.”
“אתה תמיד כזה.”
“עזוב, אני כבר אעשה את זה לבד.”
אלו משפטים שלא נבחרו במודע,
אבל הם עוברים מדור לדור,
ונחקקים עמוק יותר מכל נאום חינוכי.
שפה משפחתית היא הרבה מעבר לאמצעי תקשורת.
היא הדרך שבה ילד לומד מי הוא בעיני הוריו,
והאופן שבו הורה לומד מי הוא בתוך הקשר.
בבתים רבים יש אהבה, דאגה ורצון טוב.
אבל דווקא השפה, מתוך עייפות, לחץ או עומס,
שוחקת את הקרבה.
לא כי לא אכפת,
אלא כי לא שמים לב.
וכאן מגיע הרגע שבו אפשר לשנות תשתית.
לא דרך מהפכה,
אלא דרך משפט אחד.
כשבמקום “למה אתה לא מקשיב?”
נאמר: “עזור לי להבין מה עובר עליך",
משהו במרחב משתנה.
כשבמקום “אני כבר לא יכולה עם זה”
נאמר: “זה קשה לי, ואני צריכה רגע”,
הקשר נושם.
שפה משפחתית בריאה לא מבטלת גבולות.
היא לא מוותרת על אחריות.
היא פשוט נותנת להם צורה אנושית.
ובעיקר,
היא יוצרת בית שאפשר לחזור אליו.
גם כשלא מסכימים.
גם כשיש פערים.
גם כשגדלים וכל אחד הולך לדרכו.
כי בסופו של דבר,
ילדים אולי לא זוכרים כל מה שאמרנו,
אבל הם זוכרים היטב
איך גרמנו להם להרגיש.
והשפה,
היא התשתית של ההרגשה הזו.
